שאלות ותשובות

זו אחת השאלות הראשונות שכל מתחיל שואל, ובצדק. אם ה' יודע הכל, ואם הוא טוב — מה התפילה מוסיפה?

התשובה של חכמי ישראל היא שהתפילה לא משנה את ה', היא משנה את האדם. כשאדם מתפלל, הוא אומר בפה ובלב: "אני לא מסתדר לבד; הבריאות, הפרנסה והמשפחה — כולן מתנה". ההכרה הזו הופכת אותו לאדם אחר, ולפעמים לאדם שראוי לקבל את מה שלא היה ראוי לו קודם.

בתורה כתוב "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג), וחז"ל שאלו: איזו עבודה נעשית בלב? והשיבו: "זו תפילה" (תלמוד בבלי תענית דף ב עמוד א). הרמב"ם פסק שזו מצוות עשה מן התורה — להתפלל בכל יום (רמב"ם הלכות תפילה פרק א הלכה א).

יש בתפילה גם צד של קשר. כמו שילד מדבר עם אביו לא רק כשהוא צריך משהו, כך התפילה כוללת שבח, בקשה והודיה. מי שמתפלל בקביעות מגלה שזה זמן של שקט, של סדר ושל חשבון נפש באמצע יום עמוס.

ולבסוף, התפילה מחברת אותנו לעם שלם: אותן מילים נאמרות בבתי כנסת בכל העולם, כבר אלפי שנים.

מקורות

• דברים·יא, יג
• תלמוד בבלי תענית·דף ב עמוד א
• רמב"ם הלכות תפילה·פרק א הלכה א

להמשך לימוד

• שיעוריום 1 — למה מתפללים?
• מאמרמבנה התפילה — ולמה
• שיעורהתפילה — המבנה הבסיסי

זו שאלה כנה, וכל מי שהתפלל על משהו חשוב מכיר אותה. התורה והנביאים לא מסתירים אותה: גם אבותינו ואמהותינו התפללו שנים ארוכות. שרה, רבקה ורחל חיכו זמן רב לילד, וחנה עמדה בבית ה' ובכתה לפני שנולד שמואל.

בספר תהלים כתוב: "קרוב ה' לכל קראיו, לכל אשר יקראהו באמת" (תהלים קמה, יח). כל תפילה נשמעת. אבל אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה. הורה טוב לא נותן לילד כל מה שהוא מבקש, ולא תמיד ברגע שהוא מבקש — ולפעמים מה שנראה כ"לא" הוא דווקא חסד.

חז"ל לימדו: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה — יחזור ויתפלל" (תלמוד בבלי ברכות דף לב עמוד ב), ולמדו זאת מהפסוק "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (תהלים כז, יד). התמדה היא חלק מהתפילה עצמה.

יש עוד רעיון חשוב: תפילה אף פעם לא הולכת לאיבוד. גם אם הבקשה המסוימת לא התמלאה, התפילה פעלה — חיזקה את האדם, קירבה אותו, ולפעמים הביאה ברכה בתחום אחר, לו או לאחרים.

זה לא אומר שאין כאב. מותר לשאול, מותר לבכות, ואפילו לומר זאת בתפילה עצמה — ספר תהלים מלא בשאלות כאלה.

מקורות

• תהלים·קמה, יח
• תהלים·כז, יד
• תלמוד בבלי ברכות·דף לב עמוד ב
• שמואל א·א, ט-כ

להמשך לימוד

• מאמרהשגחה פרטית
• שיעורהשגחה ובחירה
• ציר הזמןחנה ותפילתה והולדת שמואל

בגמרא מובאות שתי דרכים להסביר את שלוש התפילות, ושתיהן נכונות (תלמוד בבלי ברכות דף כו עמוד ב).

הדרך הראשונה: האבות תיקנו אותן. אברהם אבינו "השכים בבוקר" לעמוד לפני ה' — זו שחרית. יצחק יצא "לשוח בשדה לפנות ערב" — זו מנחה. ויעקב "פגע במקום" בלילה — זו ערבית. כל אחד מהם הוסיף זמן של קשר עם ה'.

הדרך השנייה: התפילות הן כנגד הקורבנות. בבית המקדש הקריבו קורבן "תמיד" בבוקר ובין הערביים, ובלילה הקטירו את האיברים על המזבח. אחרי החורבן, כשאין קורבנות, התפילה תופסת את מקומם.

כבר דוד המלך כתב: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה" (תהלים נה, יח), ועל דניאל מסופר שבבבל התפלל "שלוש פעמים ביום" כשחלונותיו פתוחים כנגד ירושלים (דניאל ו, יא).

יש בזה גם היגיון פשוט: בבוקר מתחילים את היום מתוך הודיה ובקשה; באמצע היום, בעיצומם של העבודה והלחץ, עוצרים לרגע; ובלילה מסכמים ומפקידים את הנשמה בידי ה'. תפילת מנחה נחשבת חשובה במיוחד, דווקא משום שקל לשכוח אותה בתוך העיסוקים.

בשבתות, בחגים ובראשי חודשים מוסיפים תפילה רביעית — מוסף, כנגד הקורבן הנוסף של אותו יום.

מקורות

• תלמוד בבלי ברכות·דף כו עמוד ב
• תהלים·נה, יח
• דניאל·ו, יא
• רמב"ם הלכות תפילה·פרק א הלכה ה

להמשך לימוד

• הלכהמתי מתפללים שחרית?
• הלכהמתי מתפללים מנחה?
• הלכהמתי מתפללים ערבית?
• שיעוריום 7 — מנחה וערבית

הרמב"ם מתאר את השתלשלות הדברים (רמב"ם הלכות תפילה פרק א הלכות ב-ד). מימי משה רבנו ועד גלות בבל, כל אדם התפלל לפי יכולתו: שבח לה', בקשה על צרכיו והודיה — במילים שלו.

אחרי גלות בבל המצב השתנה. העם התפזר, רבים כבר לא שלטו היטב בעברית, והתקשו לנסח תפילה בצורה ראויה. אז קמו עזרא הסופר ובית דינו, שנקראו "אנשי כנסת הגדולה", ותיקנו נוסח קבוע. הגמרא אומרת: "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות" (תלמוד בבלי ברכות דף לג עמוד א), ובמקום אחר מוזכר ש"מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים" תיקנו את שמונה עשרה הברכות על הסדר (תלמוד בבלי מגילה דף יז עמוד ב).

בהמשך נוספו עוד חלקים: קריאת שמע, שהיא פסוקים מהתורה; פרקי תהלים של דוד המלך ב"פסוקי דזמרה"; ופיוטים ותפילות שחיברו חכמים בכל דור.

מכאן גם ההבדלים בין ה"נוסחים". כל קהילה שמרה על מסורת מעט שונה: נוסח עדות המזרח (ספרדי), נוסח אשכנז, נוסח ספרד של החסידים, נוסח תימן ועוד. השלד זהה — אותן ברכות באותו סדר — וההבדלים הם בעיקר בניסוחים ובתוספות.

באתר זה הסידור הוא בנוסח עדות המזרח, לפי מרן הרב עובדיה יוסף.

מקורות

• רמב"ם הלכות תפילה·פרק א הלכה ד
• תלמוד בבלי ברכות·דף לג עמוד א
• תלמוד בבלי מגילה·דף יז עמוד ב

להמשך לימוד

• מאמרמבנה התפילה — ולמה
• שיעורהתפילה — המבנה הבסיסי
• מאמריהדות המזרח — מבבל ועד מרוקו

המשנה מונה כמה דברים שאפשר לומר "בכל לשון", ובהם התפילה (משנה סוטה ז, א). הטעם פשוט: התפילה היא בקשה מהלב, והעיקר הוא שהאדם יבין מה הוא אומר. כך פסק מרן השולחן ערוך — שמותר להתפלל בכל לשון (אורח חיים סימן קא סעיף ד).

אם כך, למה כמעט כל היהודים בעולם מתפללים בעברית?

ראשית, העברית היא "לשון הקודש" — השפה של התורה והנביאים. אנשי כנסת הגדולה ניסחו את התפילה בה, ובחרו כל מילה בקפידה. בתרגום הולכים לאיבוד רבדים של משמעות, רמזים לפסוקים ומספרי מילים מכוונים.

שנית, התפילה בעברית מאחדת את עם ישראל. יהודי מפריז, מבואנוס איירס ומתימן יכולים להיכנס לאותו בית כנסת ולהתפלל יחד.

הפוסקים כתבו שלכתחילה עדיף להתפלל בלשון הקודש, וכך נוהגות כל הקהילות. מי שעדיין אינו מבין — כדאי שילמד לפחות את פירוש המילים, ובמיוחד את הברכה הראשונה של העמידה, שבה הכוונה חשובה ביותר (שולחן ערוך אורח חיים סימן קא סעיף א).

בפועל, הדרך המומלצת היא שילוב: להתפלל בעברית, ולהשתמש בסידור עם פירוש או בתרגום כדי להבין. עם הזמן המילים נעשות מוכרות, והתפילה מקבלת חיים. גם בסידור שבאתר זה יש הסברים לכל חלק.

מקורות

• משנה סוטה·ז, א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קא סעיף ד
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קא סעיף א
• משנה ברורה·סימן קא

להמשך לימוד

• הלכההאם מותר להתפלל בשפה אחרת שאינה עברית?
• שיעוריום 1 — למה מתפללים?
• מאמרמבנה התפילה — ולמה

לפני שנקבע נוסח התפילה, כל אדם התפלל במילים שלו (רמב"ם הלכות תפילה פרק א הלכה ג). הנוסח הקבוע לא בא לבטל את הדיבור האישי, אלא לתת לו מסגרת — כדי שגם מי שלא יודע מה לומר יתפלל כראוי, וכדי שלא נשכח לשבח ולהודות, ולא רק לבקש.

בתוך העמידה עצמה יש מקום לבקשה אישית. מרן השולחן ערוך פוסק שבכל אחת מהברכות האמצעיות אפשר להוסיף בקשה שמתאימה לנושא הברכה — למשל, על חולה בברכת "רפאנו", ועל פרנסה בברכת השנים. ובברכת "שומע תפילה" אפשר לבקש על כל דבר (שולחן ערוך אורח חיים סימן קיט סעיף א). גם בסוף העמידה, אחרי "אלוקי נצור" ולפני הפסוק "יהיו לרצון" האחרון, נהוג לומר בקשות אישיות.

יש כמה כללים: את הבקשה האישית אומרים בדרך כלל בלשון יחיד ובצורה מכובדת, ולא משנים את נוסח הברכות עצמן.

ומחוץ לתפילה הקבועה — אין שום הגבלה. אפשר לדבר עם ה' בדרך לעבודה, לפני מבחן, ליד מיטת ילד חולה, בכל שפה ובכל מילים. גדולי ישראל עודדו זאת מאוד, וראו בה דרך להרגיל את הלב לקרבת ה'.

כך שהתפילה הקבועה היא כמו בית — יציב ומסודר; והתפילה האישית היא החיים שבתוכו.

מקורות

• רמב"ם הלכות תפילה·פרק א הלכה ג
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קיט סעיף א
• תלמוד בבלי עבודה זרה·דף ח עמוד א

להמשך לימוד

• שיעוריום 5 — העמידה
• מאמרמבנה התפילה — ולמה
• שיעורשחרית: העמידה ומה שאחריה

בלשון חז"ל, כשנאמר סתם "תפילה" — הכוונה לתפילה הזו. היא לב התפילה, וכל השאר נבנה סביבה.

שם אחד שלה הוא "שמונה עשרה", על שם 18 הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. מאוחר יותר, בימי רבן גמליאל ביבנה, נוספה ברכה אחת נגד המינים והמלשינים שסיכנו את העם (תלמוד בבלי ברכות דף כח עמוד ב), כך שהיום יש בה 19 ברכות — אבל השם נשאר. השם השני, "עמידה", בא מכך שאומרים אותה בעמידה, כמו מי שעומד לפני מלך.

המבנה שלה מתוכנן, ונלמד בגמרא (תלמוד בבלי ברכות דף לד עמוד א):

שלוש הברכות הראשונות — שבח. כמו מי שבא לפני מלך ופותח בדברי כבוד.

שלוש עשרה הברכות האמצעיות — בקשות: דעת, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה, פרנסה, קיבוץ גלויות, צדק, בניין ירושלים ועוד. רובן בלשון רבים — מבקשים על כל עם ישראל, לא רק על עצמנו.

שלוש הברכות האחרונות — הודיה ופרידה, כמו עבד שקיבל מאדוניו ונפרד ממנו בכבוד, ובסופן ברכת השלום.

בשבת ובחג אין בקשות של חול, ולכן העמידה שלהם קצרה יותר: שלוש ראשונות, ברכה אחת על קדושת היום, ושלוש אחרונות.

מקורות

• תלמוד בבלי מגילה·דף יז עמוד ב
• תלמוד בבלי ברכות·דף כח עמוד ב
• תלמוד בבלי ברכות·דף לד עמוד א
• רמב"ם הלכות תפילה·פרק א הלכה ד

להמשך לימוד

• שיעוריום 5 — העמידה
• שיעורשחרית: העמידה ומה שאחריה
• מאמרמבנה התפילה — ולמה

חז"ל ראו את העמידה כרגע שבו האדם עומד "לפני המלך". כמו שאדם לא יושב או מתרווח כשהוא מדבר עם מלך, כך מתפללים בעמידה — מתוך כבוד ויראה.

הצמדת הרגליים נלמדת מהמלאכים. על המלאכים שראה הנביא יחזקאל נאמר: "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז) — כאילו יש להם רגל אחת. הגמרא לומדת מכאן שהמתפלל צריך לכוון את רגליו, כלומר להצמיד אותן זו לזו (תלמוד בבלי ברכות דף י עמוד ב). וכך פסק מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן צה סעיף א).

יש בזה גם רעיון עמוק: בזמן העמידה האדם מתעלה למעלה מהעולם הרגיל, כמו מלאך שכולו מכוון לעבודת ה'. הוא לא הולך לשום מקום, לא זז ולא עסוק בדבר אחר.

עוד כמה פרטים: נהוג לפסוע שלוש פסיעות קדימה לפני העמידה, כמי שניגש אל המלך, ושלוש פסיעות לאחור בסופה, כמי שנפרד ממנו. מתפללים בלחש, בפנים מופנות לכיוון ירושלים, ולא מפסיקים באמצע.

ומה עם מי שלא יכול לעמוד? חולה, זקן או מי שנמצא בנסיעה — יכול להתפלל בישיבה, וה' רואה את הלב.

מקורות

• יחזקאל·א, ז
• תלמוד בבלי ברכות·דף י עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צה סעיף א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צד

להמשך לימוד

• הלכהאיך עומדים בתפילת העמידה?
• הלכהלמה פוסעים שלוש פסיעות לאחור בסוף העמידה?
• שיעוריום 5 — העמידה

בספר שמואל מסופר על חנה, שלא היו לה ילדים, ועלתה לבית ה' בשילה. היא עמדה והתפללה מכל הלב, והכתוב מתאר: "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א א, יג). עלי הכהן אפילו חשב בטעות שהיא שיכורה.

חז"ל ראו בתפילתה של חנה דגם לתפילה, ולמדו ממנה כמה הלכות חשובות (תלמוד בבלי ברכות דף לא עמוד א): "מדברת על לבה" — מכאן שהמתפלל צריך לכוון את לבו. "רק שפתיה נעות" — מכאן שצריך לבטא את המילים בשפתיים. "וקולה לא ישמע" — מכאן שאסור להרים את הקול בתפילה.

כך פסק מרן השולחן ערוך: מתפללים בלחש, באופן שהמתפלל שומע את עצמו, אבל מי שעומד לידו אינו שומע (אורח חיים סימן קא סעיף ב).

למה זה חשוב? ראשית, מי שמרים קולו כאילו אומר שה' לא שומע אותו אחרת — והרי ה' שומע גם לחישה. שנית, בעמידה יש וידוי ובקשות אישיות, והלחש שומר על פרטיות המתפלל ועל כבודו. ושלישית, בבית כנסת מלא, אם כולם יתפללו בקול רם — אף אחד לא יוכל להתרכז.

אחרי העמידה בלחש, שליח הציבור חוזר עליה בקול רם, והציבור עונה "אמן".

מקורות

• שמואל א·א, י-יג
• תלמוד בבלי ברכות·דף לא עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קא סעיף ב

להמשך לימוד

• הלכההאם מתפללים את העמידה בקול או בלחש?
• ציר הזמןחנה ותפילתה והולדת שמואל
• שיעוריום 5 — העמידה

הגמרא קובעת את מקומות ההשתחוויה: בברכה הראשונה ("אבות") בתחילתה ובסופה, ובברכת ההודאה ("מודים") בתחילתה ובסופה (תלמוד בבלי ברכות דף לד עמוד א). כך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קיג).

איך משתחווים? כשאומרים "ברוך" — כורעים בברכיים; כשאומרים "אתה" — משתחווים בגוף, באופן שהחוליות של עמוד השדרה בולטות; ולפני שמזכירים את שם ה' — מזדקפים בנחת. רמז לכך: "ה' זוקף כפופים" (תהלים קמו, ח).

חז"ל גם הזהירו שלא להוסיף השתחוויות בברכות אחרות. ההשתחוויה היא ביטוי של ענווה, והמקומות שנקבעו מספיקים; מי שמוסיף על דעת עצמו נראה כמתגאה.

בסוף העמידה פוסעים שלוש פסיעות לאחור. הגמרא משווה זאת לתלמיד הנפרד מרבו, שאינו מפנה לו גב אלא נסוג לאחור בכבוד (תלמוד בבלי יומא דף נג עמוד ב). אחרי הפסיעות אומרים "עושה שלום במרומיו", ופונים לשמאל, לימין ולפנים (שולחן ערוך אורח חיים סימן קכג סעיף א). נוהגים גם לפסוע שלוש פסיעות קדימה לפני תחילת העמידה, כמי שניגש אל המלך.

כל התנועות האלה מלמדות שהתפילה אינה רק מילים: גם הגוף משתתף בה.

מקורות

• תלמוד בבלי ברכות·דף לד עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קיג
• תלמוד בבלי יומא·דף נג עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קכג סעיף א

להמשך לימוד

• הלכהמתי משתחווים בתפילת העמידה?
• הלכהלמה פוסעים שלוש פסיעות לאחור בסוף העמידה?
• שיעוריום 5 — העמידה

כששלמה המלך חנך את בית המקדש הראשון, הוא ביקש מה' לשמוע את תפילות ישראל, גם כשהם רחוקים, אם יתפללו "דרך ארצם… העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך" (מלכים א ח, מח). מכאן נלמד שמתפללים לכיוון הארץ, העיר והמקדש.

הגמרא מפרטת: מי שעומד בחוץ לארץ — יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל; מי שבארץ ישראל — כנגד ירושלים; מי שבירושלים — כנגד המקדש; ומי שבמקדש — כנגד קודש הקודשים. "נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד" (תלמוד בבלי ברכות דף ל עמוד א). כך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צד סעיף א).

בפועל: מי שגר בתל אביב פונה מזרחה, מי שגר בבאר שבע — צפונה, ובאירופה ובאמריקה — בערך מזרחה. בתי כנסת נבנים כך שארון הקודש נמצא בכיוון הזה, ולכן בבית כנסת פשוט פונים לכיוון הארון.

ומה אם אי אפשר לדעת את הכיוון, למשל בנסיעה? מכוונים את הלב לירושלים, והתפילה כשרה (שם, סעיף ג).

יש בזה משמעות עמוקה: גם אלפיים שנה אחרי החורבן, כל יהודי בכל מקום בעולם עומד שלוש פעמים ביום ופניו לירושלים. זה ביטוי חי של הגעגוע והתקווה לבניין בית המקדש.

מקורות

• מלכים א·ח, מח
• תלמוד בבלי ברכות·דף ל עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צד סעיף א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צד סעיף ג

להמשך לימוד

• מאמרירושלים בתודעה היהודית
• מאמרבית המקדש — מה היה שם ומה נשאר
• שיעורארץ ישראל וירושלים

המספר עשרה נלמד בגמרא מן התורה. על המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ נאמר "העדה הרעה הזאת" — והם היו עשרה (המרגלים בלי יהושע וכלב). מכאן ש"עדה" היא עשרה אנשים. ובמקום אחר נאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). מחיבור הפסוקים למדו חז"ל: "אין דבר שבקדושה פחות מעשרה" (תלמוד בבלי ברכות דף כא עמוד ב; מגילה דף כג עמוד ב).

"דבר שבקדושה" הוא קטע תפילה שבו הציבור מקדש את שם ה' יחד: הקדיש, הקדושה, "ברכו", חזרת שליח הציבור על העמידה, קריאת התורה וברכת כהנים. את כל אלה אין אומרים ביחידות (משנה מגילה ד, ג).

מי נחשב למניין? לפי ההלכה — עשרה גברים יהודים, מגיל שלוש עשרה ומעלה (שולחן ערוך אורח חיים סימן נה סעיף א). התפילה עצמה שייכת לכולם, גם לנשים ולילדים, אבל הגדרת ה"עדה" לדברים שבקדושה נקבעה כך.

למה זה חשוב? חז"ל לימדו שתפילת הציבור אינה נדחית, וש"עת רצון" היא בשעה שהציבור מתפלל (תלמוד בבלי ברכות דף ח עמוד א). יש כוח מיוחד כשיהודים עומדים יחד, ואחד משלים את השני.

מי שאין לו מניין מתפלל ביחידות, בלי החלקים המיוחדים, ותפילתו נשמעת.

מקורות

• במדבר·יד, כז
• ויקרא·כב, לב
• תלמוד בבלי ברכות·דף כא עמוד ב
• תלמוד בבלי מגילה·דף כג עמוד ב
• משנה מגילה·ד, ג
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן נה סעיף א

להמשך לימוד

• הלכהמה עושה מי שאין לו מניין?
• שיעורתפילה בציבור
• מאמרבית הכנסת — מקדש מעט

הקדיש פותח במילים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" — יגדל ויתקדש שמו הגדול. המילים נשענות על נבואת יחזקאל: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים" (יחזקאל לח, כג). זו תפילה על היום שבו כל העולם יכיר בה'.

למה בארמית? בתקופת הגמרא הארמית הייתה שפת הדיבור של העם, והקדיש נאמר גם אחרי שיעורי תורה — כך שכולם, גם הפשוטים, הבינו ויכלו לענות.

העיקר בקדיש הוא תשובת הציבור: "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". הגמרא מתארת את עוצמתה, ואומרת שמי שעונה אותה בכל כוחו — קורעים לו גזר דינו (תלמוד בבלי שבת דף קיט עמוד ב). לכן חשוב מאוד לשמוע את הקדיש ולענות עליו בכוונה.

בתפילה יש כמה סוגי קדיש: "חצי קדיש" שמפריד בין חלקים; "קדיש תתקבל" שאומר שליח הציבור אחרי העמידה; "קדיש יהא שלמא"; ו"קדיש על ישראל" שנאמר אחרי לימוד תורה. כל אחד מהם הוא דבר שבקדושה, ולכן נאמר רק במניין.

קדיש יתום: מנהג עתיק הוא שאבל, ובמיוחד בן על אביו או אמו, אומר קדיש במשך אחד עשר חודשים, ובכל שנה ביום הפטירה. כשהבן מקדש שם שמיים בציבור — זו זכות גדולה לנשמת ההורה.

מקורות

• יחזקאל·לח, כג
• תלמוד בבלי ברכות·דף ג עמוד א
• תלמוד בבלי שבת·דף קיט עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן נו סעיף א
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן שעו סעיף ד

להמשך לימוד

• מאמרהקדיש — מה ולמה
• הלכהמה עונים בקדיש ובקדושה?
• הלכהכמה זמן אומרים קדיש על הורה שנפטר?
• שיעורשנה ראשונה, קדיש ואזכרה

המילה "אמן" קשורה למילים "אמונה" ו"נאמן". מי שעונה אמן אומר בעצם שני דברים: "הדברים שנאמרו אמת", ו"אני מאמין בהם". כשמישהו מברך, וכולם עונים אמן — כולם שותפים לברכה.

הגמרא אומרת: "גדול העונה אמן יותר מן המברך" (תלמוד בבלי ברכות דף נג עמוד ב). אחד ההסברים לכך: המברך פותח את הברכה, והעונה חותם אותה ומאשר אותה. כמו בצבא — החיילים שבחזית מתחילים, אבל ה"גיבורים" שבאים אחריהם מנצחים.

מתי עונים אמן? על כל ברכה ששומעים מאדם אחר — ברכה על אוכל, ברכות בתפילה, קידוש, ובמיוחד על ברכות של שליח הציבור בחזרת העמידה ועל הקדיש (שולחן ערוך אורח חיים סימן קכד). לא עונים אמן על ברכה של עצמך, חוץ ממקרים מיוחדים.

איך עונים נכון? לא מהר מדי, לפני שהמברך סיים — זו נקראת "אמן חטופה"; ולא באיחור, אחרי שעבר זמן — זו "אמן יתומה". גם לא בולעים את המילה, אלא אומרים אותה ברורה, בקול לא חזק יותר מקול המברך.

במיוחד חשוב להקשיב בחזרת הש"ץ: מי שאינו בקי בתפילה יוצא ידי חובה על ידי ההקשבה ועניית אמן, ולכן חכמים הקפידו מאוד שלא לדבר בזמן הזה.

מקורות

• תלמוד בבלי ברכות·דף נג עמוד ב
• תלמוד בבלי ברכות·דף מז עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קכד

להמשך לימוד

• הלכהמתי עונים "אמן"?
• הלכההאם מותר לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה?
• מאמרברכות — לומר תודה על כל דבר

בספר דברים כתוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד), ומיד אחר כך: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ועוד: "ודברת בם… בשכבך ובקומך". מכאן מצוות קריאת שמע — לקרוא את הפרשה הזו פעמיים ביום, בשעת השכיבה ובשעת הקימה.

קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות מהתורה: הראשונה ("שמע") — קבלת מלכות שמיים ואהבת ה'; השנייה ("והיה אם שמוע") — קבלת עול המצוות, שכר ועונש; והשלישית ("ויאמר") — מצוות ציצית וזכירת יציאת מצרים.

לכן קריאת שמע היא כמו "הצהרת אמונה" יומית. בבוקר — לפני שמתחילים את היום, ובלילה — לפני שהולכים לישון.

בפסוק הראשון צריך כוונה מיוחדת: הפוסקים מורים שאם לא כיוון בו את לבו — לא יצא ידי חובה (שולחן ערוך אורח חיים סימן סג סעיף ד). לכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי לא להסתכל בשום דבר אחר ולהתרכז, ולומר אותו בקול.

לקריאת שמע יש זמן: בבוקר — עד סוף שלוש שעות זמניות מתחילת היום, ובלילה — מצאת הכוכבים. כדאי לבדוק בלוח הזמנים.

לאורך ההיסטוריה, יהודים רבים אמרו "שמע ישראל" ברגעים הקשים ביותר בחייהם. זו המילה של האמונה היהודית.

מקורות

• דברים·ו, ד-ט
• משנה ברכות·א, א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן סג סעיף ד
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן נח סעיף א

להמשך לימוד

• מאמרקריאת שמע — הפסוק שמלווה אותנו
• הלכהעד מתי אפשר לקרוא קריאת שמע בבוקר?
• הלכהלמה מכסים את העיניים בפסוק "שמע ישראל"?
• שיעוריום 4 — קריאת שמע

בית הכנסת נקרא "מקדש מעט" — מקדש קטן — כי אחרי חורבן בית המקדש הוא תופס את מקומו במידה מסוימת. חז"ל אמרו: "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת" (תלמוד בבלי ברכות דף ו עמוד א). אין הכוונה שתפילה בבית לא נשמעת כלל, אלא שבבית הכנסת, עם הציבור, יש לה עוצמה מיוחדת.

שני דברים נפגשים כאן: המקום — בית הכנסת, שמוקדש לתפילה ולתורה; והציבור — המניין. על תפילה בציבור לימדו חז"ל שהיא "עת רצון" (תלמוד בבלי ברכות דף ח עמוד א). רק במניין אפשר לשמוע קדיש, קדושה וקריאת התורה.

מרן השולחן ערוך פוסק שאדם ישתדל להתפלל בבית הכנסת עם הציבור (אורח חיים סימן צ סעיף ט), ומרן הרב עובדיה יוסף עודד מאוד להקפיד על תפילה במניין. ומי שנאנס ואינו יכול להגיע — יתפלל בביתו באותה שעה שהציבור מתפלל, כדי להצטרף לעת הרצון.

נשים אינן חייבות בתפילה במניין, ותפילתן בבית חשובה ומקובלת לגמרי. נשים רבות נוהגות להגיע לבית הכנסת בשבתות ובחגים.

ולמי שעוד לא התפלל מעולם בבית כנסת: כדאי להתחיל בשבת בבוקר, לשבת ליד מישהו מכיר, ולא להתבייש לשאול באיזה עמוד אוחזים. כולם התחילו פעם.

מקורות

• תלמוד בבלי ברכות·דף ו עמוד א
• תלמוד בבלי ברכות·דף ח עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צ סעיף ט
• תלמוד בבלי מגילה·דף כט עמוד א

להמשך לימוד

• מאמרבית הכנסת — מקדש מעט
• שיעורבית הכנסת
• שיעורתפילה בציבור
• הלכהמה עושה מי שאין לו מניין?

המשנה מונה מצוות שנשים פטורות מהן ומצוות שהן חייבות בהן, וקובעת: נשים "חייבין בתפילה" (משנה ברכות ג, ג). הגמרא מסבירה את הטעם במילה אחת: "רחמי נינהו" — תפילה היא בקשת רחמים, וכל אדם, איש או אישה, זקוק לרחמי שמיים (תלמוד בבלי ברכות דף כ עמוד ב). כך פסק גם מרן השולחן ערוך (אורח חיים סימן קו סעיף א).

בתנ"ך, דמות המופת של התפילה היא דווקא אישה — חנה, אם שמואל הנביא. חז"ל למדו מתפילתה את רוב ההלכות של תפילת העמידה: כוונת הלב, תנועת השפתיים והלחש. כך שבמובן מסוים, כל מי שמתפלל הולך בדרכה של חנה.

מה בפועל? לפי פסקי מרן הרב עובדיה יוסף, ראוי שאישה תתפלל תפילת עמידה בשחרית ובמנחה, ונכון שתאמר גם ברכות השחר ואת הפסוק הראשון של קריאת שמע. תפילת ערבית אינה חובה לנשים. אישה שקשה לה, למשל אם לילדים קטנים שטרודה מאוד, יש לה הקלות, ולפחות תפנה לה' בבקשה קצרה בכל יום.

נשים פטורות מתפילה במניין, ולכן תפילתן בבית אינה "פחות טובה" — היא שלמה וראויה. נשים רבות אוהבות להגיע לבית הכנסת בשבתות ובחגים, לשמוע קריאת התורה ולענות לקדיש ולקדושה, ויש בכך מעלה.

ומעבר לנוסח: לאורך הדורות נודעו נשים רבות בתפילותיהן האישיות על משפחותיהן, ומנהג יפה הוא להתפלל על הילדים בשעת הדלקת נרות שבת.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• משנה ברכות·ג, ג
• תלמוד בבלי ברכות·דף כ עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קו סעיף א
• רמב"ם הלכות תפילה·פרק א הלכה ב
• ילקוט יוסף·הלכות תפילה

להמשך לימוד

• הלכההאם נשים חייבות להתפלל?
• ציר הזמןחנה ותפילתה והולדת שמואל
• הלכהמי מדליק נרות שבת, ומתי?

הרבה אנשים מתביישים להיכנס לבית כנסת או לפתוח סידור, כי הם מרגישים שכולם יודעים ורק הם לא. אבל התפילה אינה מבחן. ה' רואה את הלב.

חז"ל אמרו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמיים" (תלמוד בבלי ברכות דף יז עמוד א). כלומר, הכמות פחות חשובה מהכוונה. מי שאומר מעט מתוך הבנה — עושה דבר גדול.

הצעה לסדר התחלתי:

בבוקר, עם ההשכמה — "מודה אני לפניך". משפט אחד של תודה על יום חדש.

אחר כך — הפסוק "שמע ישראל" וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, עם יד על העיניים.

בהמשך — ברכות השחר, ואחר כך העמידה, גם אם בהתחלה לאט ובחלקים.

בכל שבוע אפשר להוסיף עוד קטע, וללמוד את פירושו. באתר זה יש מסלול "שבעה ימים" שמלמד את מבנה תפילת שחרית צעד אחר צעד, וסידור עם הסבר לכל חלק.

בעמידה עצמה, הברכה הראשונה היא החשובה ביותר להבנה (שולחן ערוך אורח חיים סימן קא סעיף א). כדאי ללמוד אותה היטב קודם.

ומי שמתפלל בבית כנסת ולא מספיק לעקוב — לא נורא. אפשר לומר מה שמספיקים, להקשיב לשליח הציבור ולענות "אמן". עם הזמן הקצב יגיע.

מקורות

• תלמוד בבלי ברכות·דף יז עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קא סעיף א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צח סעיף א

להמשך לימוד

• שיעוריום 1 — למה מתפללים?
• הלכהמה אומרים מיד כשמתעוררים בבוקר?
• שיעוראיך מתחילים?
• שיעורשחרית צעד־צעד: מההשכמה עד הקרבנות

תפילת שחרית המלאה נמשכת בבית כנסת בדרך כלל כחצי שעה עד ארבעים וחמש דקות. לא תמיד יש את הזמן הזה, ושאלה טובה היא: מה עיקר ומה טפל?

לפי סדר החשיבות: תפילת העמידה היא לב התפילה, וקריאת שמע היא מצווה מן התורה. לכן, אם הזמן דחוק — מקפידים קודם כל עליהן, ועל הברכות שלפני קריאת שמע ואחריה.

ההלכה עוסקת במפורש במי שמגיע מאוחר לבית הכנסת. מרן השולחן ערוך מפרט על אילו חלקים מפסוקי דזמרה אפשר לדלג כדי להספיק להתפלל עמידה יחד עם הציבור, ואילו חלקים קודמים לאחרים — כמו "ברוך שאמר", "תהלה לדוד" ו"ישתבח" (אורח חיים סימן נב סעיף א). זו לא דרך קבע, אלא פתרון למצב לחוץ.

כדאי גם לזכור את זמני התפילה: קריאת שמע של הבוקר יש לה זמן מוגבל — עד סוף שלוש שעות זמניות מתחילת היום — ועמידת שחרית עד ארבע שעות. מי שיודע שיהיה לו בוקר עמוס, יכול לפחות לקרוא קריאת שמע בזמן.

ובמנחה, שהיא תפילה קצרה, העיקר הוא העמידה. גם עשר דקות באמצע יום עבודה מספיקות.

ובכל זאת: אם אפשר — כדאי להשקיע. תפילה בלי מהירות, עם כמה דקות של שקט, משנה את כל היום.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• שולחן ערוך אורח חיים·סימן נב סעיף א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן נח סעיף א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן פט סעיף א

להמשך לימוד

• הלכהמתי מתפללים שחרית?
• הלכהעד מתי אפשר לקרוא קריאת שמע בבוקר?
• שיעורשחרית: פסוקי דזמרה וקריאת שמע
• שיעוריום 3 — פסוקי דזמרה

בתוך קריאת שמע יש פסוקים מפורשים על שתי המצוות האלה. על התפילין: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח). ועל הציצית, בפרשה השלישית: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם… וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" (במדבר טו, לח-לט).

לכן חכמים חיברו בין המצוות לבין התפילה. הגמרא אומרת: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין — כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (תלמוד בבלי ברכות דף יד עמוד ב), כי הוא מכריז "וקשרתם" ואינו עושה זאת. ומי שמניח תפילין וקורא שמע ומתפלל — כאילו קיבל עליו מלכות שמיים בשלמות (שם, דף טו עמוד א).

התפילין הן שני בתים קטנים מעור, ובתוכם קלפים עם פרשיות מהתורה, ובהן "שמע ישראל". אחד מונח על הזרוע, מול הלב, ואחד על הראש — כדי לשעבד את המחשבה ואת הרגש לה'. מניחים אותן בימי חול בלבד, לא בשבת ובחג.

הטלית היא בגד בעל ארבע כנפות עם ציציות, ומתעטפים בה בתחילת התפילה. היא עוטפת את המתפלל ונותנת תחושה של קדושה וריכוז.

הסדר: קודם מתעטפים בטלית ואחר כך מניחים תפילין, כי מצוות ציצית תדירה יותר (שולחן ערוך אורח חיים סימן כה סעיף א). לפי מנהג הספרדים, גם בחורים לפני חתונה מתעטפים בטלית גדולה.

מקורות

• דברים·ו, ח
• במדבר·טו, לח-מא
• תלמוד בבלי ברכות·דף יד עמוד ב
• תלמוד בבלי ברכות·דף טו עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן כה סעיף א

להמשך לימוד

• מאמרתפילין — הסבר מלא
• מאמרציצית — חוטים שמזכירים הכול
• הלכהמה קודם – טלית או תפילין?
• שיעורתפילין

מי שנכנס לבית כנסת רואה לפעמים אנשים שמתנדנדים קדימה ואחורה בזמן התפילה או הלימוד. זה לא סימן של התלהבות מופרזת, אלא מנהג ותיק עם כמה הסברים.

ההסבר המוכר ביותר נשען על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמוך" (תהלים לה, י) — כאילו כל איברי הגוף משבחים את ה', ולא רק הפה. הגוף "מצטרף" לתפילה.

הסבר אחר מובא בספר הכוזרי, שכתב רבי יהודה הלוי בספרד: לפי דבריו, בעבר מעט ספרים היו בידי הלומדים, וכמה אנשים למדו מספר אחד; כל אחד התכופף בתורו לקרוא, וכך התפתח הרגל של תנועה קדימה ואחורה.

ויש מי שמסבירים שהתנועה פשוט עוזרת להתרכז, להתעורר ולהרגיש שמחה, כמו שאדם מתנועע כשהוא שר.

למעשה, אין חובה להתנדנד, ויש הבדל בין המנהגים. בקהילות ספרד ועדות המזרח נוהגים בדרך כלל לעמוד יציב ובשקט, ובמיוחד בזמן העמידה, כמו מי שעומד בכבוד לפני מלך — רגליים צמודות וגוף רגוע. מנהג האשכנזים: רבים מתנועעים בתפילה ובלימוד, והרמ"א מזכיר זאת. גם שם, בעמידה, יש מי שמעדיפים לעמוד בשקט.

כל אחד יתפלל בדרך שעוזרת לו להתרכז, בלי להפריע לאחרים ובלי לחקות בצורה מלאכותית.

מקורות

• תהלים·לה, י
• כוזרי·מאמר ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן מח
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צה סעיף א

להמשך לימוד

• שיעורתפילה בציבור
• מאמרספרד: תור הזהב והגירוש
• הלכהאיך עומדים בתפילת העמידה?

"ש"ץ" הוא ראשי תיבות של "שליח ציבור" — האדם שמוביל את התפילה בשם כולם. אחרי העמידה בלחש, הוא חוזר עליה מההתחלה ועד הסוף בקול רם, והציבור עונה "אמן" על כל ברכה.

למה זה נחוץ? בימי חז"ל, ובמשך דורות רבים, לא היו לכל אחד סידורים, ורבים לא ידעו את התפילה בעל פה. חכמים תיקנו שהחזן יחזור על העמידה בקול, וכך "יוציא את שאינו בקי" — מי ששומע בכוונה ועונה אמן, נחשב כאילו התפלל בעצמו (תלמוד בבלי ראש השנה דף לד עמוד ב; שולחן ערוך אורח חיים סימן קכד סעיף א). התקנה נשארה גם היום, כשלכולם יש סידור, כי היא חלק מתפילת הציבור.

בחזרת הש"ץ יש גם חלקים שאין ביחידות: "קדושה" — כשהציבור עונה "קדוש קדוש קדוש" כמו המלאכים; "מודים דרבנן" — שהציבור אומר בשקט כשהחזן אומר "מודים"; ובתפילת שחרית — ברכת כהנים.

לכן ההלכה מקפידה מאוד: בזמן חזרת הש"ץ לא מדברים ולא עוסקים בדברים אחרים, אלא מקשיבים ועונים "אמן" ו"ברוך הוא וברוך שמו" כפי המנהג. מרן השולחן ערוך מחמיר בזה מאוד (אורח חיים סימן קכד סעיף ז).

החזרה נעשית רק כשיש מניין — עשרה מתפללים. מי שמתפלל ביחידות אומר עמידה אחת בלבד.

מקורות

• תלמוד בבלי ראש השנה·דף לד עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קכד סעיף א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קכד סעיף ז

להמשך לימוד

• הלכהמה עונים בקדיש ובקדושה?
• הלכההאם מותר לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה?
• שיעורשחרית: העמידה ומה שאחריה
• שיעוריום 6 — אחרי העמידה