שאלות ותשובות

המילה "כשר" מופיעה כבר בתנ"ך במובן של "מתאים" או "ראוי". כשמדברים על אוכל, הכוונה היא למזון שמותר ליהודי לאכול לפי ההלכה — הדרך המעשית שבה מקיימים את התורה.

הכללים העיקריים כתובים בתורה עצמה, בעיקר בספר ויקרא פרק יא ובספר דברים פרק יד. שם מפורטים בעלי החיים המותרים: בהמות שמעלות גרה ומפריסות פרסה, דגים שיש להם סנפיר וקשקשת, ועופות שאינם ברשימת האסורים. שם גם נאסרים השרצים, כלומר החרקים והרמשים.

מעבר לשאלה "איזה בעל חיים", יש עוד כמה יסודות: בהמה ועוף צריכים שחיטה כשרה; אסור לאכול דם; אסור לבשל ולאכול בשר יחד עם חלב; ויש גם הלכות שתיקנו חכמים, כמו בישול שנעשה על ידי יהודי ויין שנשמר בידי יהודים.

חשוב לדעת: כשרות איננה עניין של ניקיון או של "ברכה" שרב אומר על האוכל. גם מאכל נקי ובריא לגמרי יכול להיות לא כשר, ומאכל פשוט לגמרי יכול להיות כשר למהדרין. מה שקובע הוא מקור המרכיבים והדרך שבה הם הוכנו.

בשאלות הבאות נפרט כל אחד מהיסודות האלה, צעד אחר צעד, בלי להניח שום ידע מוקדם.

מקורות

• ויקרא·יא
• דברים·יד
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן עט

להמשך לימוד

• שיעורכשרות — הבסיס
• מאמרכשרות מאפס
• פרשהפרשת שמיני

שאלה טבעית מאוד. יש מי שאומרים שהחזיר אסור "כי פעם לא היה קירור" או "כי זה לא בריא". אבל התורה עצמה לא אומרת את זה. בפרשת המאכלות האסורים הנימוק שחוזר הוא קדושה: "והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד), ובמקום אחר: "ואבדל אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כו).

הכשרות שייכת לסוג של מצוות שנקראות "חוקים" — מצוות שאנחנו מקיימים גם בלי להבין עד הסוף את טעמן, מתוך אמון במי שציווה עליהן. ובכל זאת, חכמי ישראל לאורך הדורות הציעו רעיונות שעוזרים להתחבר אליהן.

הרמב"ם, למשל, כתב במורה נבוכים שחלק מהמאכלים האסורים יש בהם נזק לגוף, אבל הוא ועוד חכמים הדגישו שזה רק צד אחד. רעיון מרכזי אחר הוא שהאוכל נעשה חלק מהאדם, ולכן הוא משפיע גם על הנפש ועל המידות.

ויש גם צד מעשי ויומיומי: מי ששומר כשרות עוצר רגע לפני כל קנייה ולפני כל ארוחה, ושואל "האם זה מותר לי?". זה תרגול יומי של שליטה עצמית ושל זיכרון שיש בורא לעולם. שולחן כשר הופך את הבית למקום של קדושה, ונקרא אצל חז"ל "מזבח".

ולבסוף, הכשרות שמרה על עם ישראל כעם ייחודי לאורך אלפי שנות גלות — יהודי בכל מקום בעולם יכול לשבת לשולחן של יהודי אחר.

מקורות

• ויקרא·יא, מד-מה
• ויקרא·כ, כו
• מורה נבוכים·חלק ג פרק מח

להמשך לימוד

• מאמרלמה מצוות? על טעמי המצוות
• מאמרכשרות מאפס
• שיעורמצוות — מה ולמה?

התורה נותנת "סימנים" — סימני היכר — שלפיהם יודעים אם בעל חיים כשר.

בהמות וחיות: צריכים להתקיים שני סימנים יחד. האחד — "מעלת גרה", כלומר בעל חיים מעלה את המזון מהקיבה ולועס אותו שוב. השני — "מפרסת פרסה ושסעת שסע", כלומר פרסה שסדוקה לשניים (ויקרא יא, ג). פרה, כבש, עז ואיל עומדים בשניהם. החזיר מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה, ולכן הוא אסור; הגמל מעלה גרה אבל אין לו פרסה שסועה כנדרש, ולכן גם הוא אסור.

דגים: צריכים סנפירים וקשקשים. לכן סלמון, דניס ובורי כשרים, ואילו שרימפס, קלמרי, סרטנים וצדפות — אסורים.

עופות: התורה לא נתנה סימנים לעופות אלא מנתה את העופות האסורים, ובעיקר עופות דורסים. כיוון שהיום לא בטוח שמזהים את כל השמות שבתורה, נוהגים לאכול רק עופות שיש עליהם מסורת ברורה שהם כשרים — כמו תרנגולת, הודו, ברווז, אווז ויונה.

חרקים: כמעט כל החרקים אסורים, ולכן יש לבדוק ירקות ופירות מחרקים (על כך בשאלה נפרדת).

וחשוב: גם בהמה או עוף כשרים צריכים שחיטה כשרה. פרה ששחטו שלא כהלכה — אינה כשרה.

מקורות

• ויקרא·יא, א-מז
• דברים·יד, ג-כא
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן עט
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פב

להמשך לימוד

• פרשהפרשת שמיני
• שיעורכשרות — הבסיס
• הלכהאיך יודעים אם דג כשר?

בתורה כתוב: "וזבחת מבקרך ומצאנך… כאשר צויתך" (דברים יב, כא). חז"ל למדו מהמילים "כאשר צויתך" שמשה רבנו קיבל בעל פה את כל פרטי השחיטה — איפה חותכים ואיך (תלמוד בבלי חולין דף כח עמוד א). זו דוגמה טובה לכך שהתורה שבכתב צריכה את התורה שבעל פה.

השחיטה נעשית בסכין חדה מאוד וחלקה לגמרי, בלי שום פגם. חותכים את קנה הנשימה ואת הוושט בתנועה רציפה ומהירה. השוחט עובר לימוד והסמכה, וצריך להיות ירא שמיים, כי הרבה הלכות תלויות בדקדוק שלו.

אחרי השחיטה בודקים את הבהמה, בעיקר את הריאות, כדי לוודא שלא הייתה חולה במחלה שעושה אותה "טרפה" — אסורה. מכאן הביטוי "חלק" (גלאט): בשר שהריאות שלו נמצאו חלקות לגמרי, בלי שום סירכה. בני ספרד, לפי מרן השולחן ערוך, מקפידים על בשר חלק בבהמות.

עוד שלבים לפני שהבשר מגיע לצלחת: ניקור — הוצאת חלבים (שומנים מסוימים) וגידים אסורים, ומליחה להוצאת הדם.

בהמה שמתה מעצמה או נהרגה בדרך אחרת נקראת "נבלה", ואסורה באכילה גם אם היא פרה כשרה לגמרי. לכן כשרות הבשר תלויה תמיד בהשגחה אמינה.

מקורות

• דברים·יב, כא
• תלמוד בבלי חולין·דף כח עמוד א
• רמב"ם הלכות שחיטה·פרק א
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן א
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן לט

להמשך לימוד

• מאמרכשרות מאפס
• שיעורכשרות — הבסיס
• מאמרתורה שבעל פה — השרשרת שלא נקטעה

איסור אכילת הדם חוזר בתורה כמה פעמים, ובחומרה רבה. הנימוק שהתורה נותנת הוא: "כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג). הדם מסמל את החיים עצמם, ולכן הוא אינו שייך לצלחת שלנו.

כדי להוציא את הדם שבתוך הבשר, קבעו חכמים תהליך שנקרא "מליחה": משרים את הבשר במים כחצי שעה, מפזרים עליו מלח גס מכל הצדדים ומשאירים אותו כשעה כדי שהמלח "ימשוך" את הדם, ואחר כך שוטפים היטב. פרטי התהליך מבוארים בשולחן ערוך.

הכבד מלא בדם, ולכן הוא לא מוכשר במליחה רגילה אלא בצלייה על אש גלויה.

בפועל: כמעט כל הבשר והעוף הכשרים שנמכרים היום בישראל ובקהילות היהודיות כבר עברו מליחה במפעל או באטליז. כדאי לבדוק שעל האריזה כתוב שהבשר "מולח" או "מוכשר". אם קונים בשר שלא הוכשר — צריך ללמוד את ההלכות או לשאול רב איך עושים זאת נכון.

גם ביצה שנמצא בה כתם דם דורשת התייחסות מיוחדת, וכך גם דם שיוצא מהחניכיים או מהאצבע — על כל אלה יש הלכות פרטיות.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• דברים·יב, כג
• ויקרא·יז, י-יד
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן סט
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן עג

להמשך לימוד

• הלכהמצאתי כתם דם בביצה – האם היא כשרה?
• מאמרכשרות מאפס

הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" מופיע בתורה שלוש פעמים — בספר שמות פעמיים ובספר דברים פעם אחת. חז"ל לימדו שהחזרה אינה מקרית: פעם אחת לאסור את הבישול, פעם אחת לאסור את האכילה, ופעם אחת לאסור כל הנאה מהתערובת (תלמוד בבלי חולין דף קטו עמוד ב). ו"גדי" הוא רק דוגמה — האיסור כולל כל בשר בהמה.

מן התורה האיסור הוא על בשר בהמה שהתבשל עם חלב. חכמים הרחיבו אותו גם לבשר עוף, כדי שלא יבואו להתבלבל, וגם לאכילה של בשר וחלב יחד אפילו בלי בישול.

למה התורה אסרה? זהו "חוק", והתורה לא מפרטת טעם. יש מפרשים שראו בכך רגישות: הדבר שנועד להזין ולגדל את הגדי — חלב אמו — לא ישמש לבישולו. אחרים ראו בזה הבדלה בין חיים למוות. אבל היהודי מקיים את המצווה בעיקר כי זה רצון ה'.

בגלל חומרת האיסור נוצרו בבית היהודי סדרי חיים שלמים: כלים נפרדים לבשר ולחלב, זמן המתנה בין בשר לחלב, וסימון של מוצרים כ"בשרי", "חלבי" או "פרווה". כל אלה נועדו לשמור שהבשר והחלב לא ייפגשו.

מקורות

• שמות·כג, יט
• שמות·לד, כו
• דברים·יד, כא
• תלמוד בבלי חולין·דף קטו עמוד ב
• רמב"ם הלכות מאכלות אסורות·פרק ט
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פז

להמשך לימוד

• הלכהלמה אסור לאכול בשר וחלב יחד?
• שיעורבשר וחלב
• פרשהפרשת משפטים

הגמרא מספרת על החכם מר עוקבא שאמר שאביו היה מחכה "מסעודה לסעודה" בין בשר לגבינה (תלמוד בבלי חולין דף קה עמוד א). על פי זה פסקו הראשונים, ובהם הרמב"ם, שיש להמתין כשש שעות — הזמן המקובל בין ארוחה לארוחה.

מרן השולחן ערוך פסק שמי שאכל בשר לא יאכל אחריו גבינה עד שיעברו שש שעות, ואפילו בשר עוף בכלל זה (יורה דעה סימן פט סעיף א). כך הורה מרן הרב עובדיה יוסף, וכך נוהגים בני ספרד ועדות המזרח.

למה דווקא כך? הראשונים נתנו שני טעמים: בשר נוטה להיתקע בין השיניים, ובנוסף טעמו נשאר בפה זמן רב. ההמתנה מבטיחה שלא ייווצר מפגש בין הבשר לחלב בפה.

כמה פרטים מעשיים: מודדים את שש השעות מסוף הארוחה הבשרית. מי שרק טעם תבשיל בשרי ופלט אותו בלי לבלוע — אינו צריך להמתין, אלא מנקה את הפה. גם ילדים קטנים יש להם הקלות, לפי הגיל.

מנהג האשכנזים: יש קהילות שנהגו להמתין פחות — שלוש שעות או שעה אחת — לפי מסורות שהתקבלו בהן. כל אחד ממשיך את מנהג אבותיו.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• תלמוד בבלי חולין·דף קה עמוד א
• רמב"ם הלכות מאכלות אסורות·פרק ט
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פט סעיף א
• ילקוט יוסף·איסור והיתר, הלכות בשר בחלב

להמשך לימוד

• הלכהכמה זמן מחכים אחרי בשר כדי לאכול חלב?
• שיעורבשר וחלב
• מאמרכשרות מאפס

כאן ההלכה פשוטה יותר. חלב וגבינה רכה אינם נדבקים בין השיניים ואינם משאירים טעם ממושך כמו בשר, ולכן אין חובה להמתין שש שעות.

מה כן עושים? לפי השולחן ערוך (יורה דעה סימן פט סעיף ב), מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך "קינוח" ו"הדחה": לאכול משהו פרווה שמנקה את הפה, כמו פרוסת לחם או פרי, ולשתות או לשטוף את הפה במים. בנוסף בודקים שהידיים נקיות משאריות גבינה, או שוטפים אותן. ונכון גם להחליף את המפה ואת הלחם שעל השולחן.

יש יוצא דופן חשוב: גבינה קשה שהתיישנה זמן רב, שיש לה טעם חזק ונדבק. בגבינות כאלה נוהגים להחמיר ולהמתין אחריהן כמו אחרי בשר. ההגדרה המדויקת של "גבינה קשה" נדונה בהרחבה בספרי הפוסקים, ובכלל זה בספרי מרן הרב עובדיה יוסף. בגבינות הרגילות שקונים בסופר — כמו גבינה לבנה, קוטג' וצהובה רגילה — רוב הפוסקים אינם מחמירים.

דוגמה יומיומית: מי ששתה בבוקר קפה עם חלב ורוצה אחר כך לאכול ארוחה בשרית, אינו צריך לחכות שעות. מספיק שיאכל משהו פרווה, ישתה מים, יוודא שידיו נקיות — ויעבור לשולחן בשרי עם כלים בשריים.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פט סעיף ב
• ילקוט יוסף·איסור והיתר, הלכות בשר בחלב

להמשך לימוד

• הלכהאחרי מוצרי חלב, כמה זמן מחכים כדי לאכול בשר?
• שיעורבשר וחלב

כדי לשמור על האיסור לערבב בשר וחלב, כל מאכל במטבח היהודי מקבל "שיוך" לאחת משלוש קבוצות.

בשרי: בשר בהמה, בשר עוף, וכל מאכל שיש בו מהם — אפילו מרק שבושלו בו רק עצמות, או רוטב שהוכן מציר עוף. גם מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי עלול לקבל דין בשרי, ולכן הכלים שותפים כאן לא פחות מהמרכיבים.

חלבי: חלב, גבינות, חמאה, שמנת, יוגורט, וכל מאכל שיש בו מהם — עוגה עם חמאה, פסטה ברוטב שמנת וכדומה.

פרווה: מה שאינו בשר ואינו חלב. ירקות, פירות, דגנים, אורז, קטניות, ביצים, שמן, סוכר, ודגים. מאכלים אלה "ניטרליים", ואפשר לאכול אותם בארוחה בשרית או בארוחה חלבית.

על אריזות של מוצרים בהשגחה מופיע כמעט תמיד הסימון: "בשרי", "חלבי", "פרווה", ולפעמים "חלבי — כלים חלביים" או "פרווה — על קו חלבי". כדאי לשים לב לסימון הזה, כי שוקולד מריר שנראה פרווה יכול להיות חלבי, ומרגרינה יכולה להיות פרווה.

בבית שומר כשרות מקובל להחזיק שתי מערכות של כלים — בשרית וחלבית — ולפעמים גם כלים נפרדים לפרווה. מאכל פרווה שבושל בסיר נקי של בשר, לפי פסקי מרן הרב עובדיה, מותר בדרך כלל לאכלו אחר כך עם מאכל חלבי (אבל לא לערבבו ממש עם חלב); בזה יש פרטים רבים.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פז
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן צה
• ילקוט יוסף·איסור והיתר, הלכות בשר בחלב

להמשך לימוד

• הלכהמאכל פרווה שבושל בסיר בשרי – מותר לאכול אותו עם חלב?
• שיעורבשר וחלב
• שיעורמטבח כשר — כלים והכשרה

בעברית של היום "בשר" הוא כל מה שבא מבעל חיים. אבל בהלכה, האיסור של "לא תבשל גדי בחלב אמו" נאמר על בשר בהמה. חכמים הרחיבו אותו לבשר עוף, אבל לא לדגים ולא לחגבים. כך שנינו במשנה: "כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים" (משנה חולין ח, א), וכך נפסק בשולחן ערוך.

לכן דג כשר הוא פרווה: מותר לאכול סלמון עם רוטב שמנת, או טונה בכריך עם גבינה. מרן הרב עובדיה יוסף התיר לבני ספרד לאכול דגים עם מוצרי חלב, ולא חשש לחומרה שהוזכרה בזה בספרו של מרן "בית יוסף".

לעומת זאת, דגים ובשר יחד — אסור. הגמרא אומרת שאכילת דג עם בשר יחד מזיקה לבריאות (תלמוד בבלי פסחים דף עו עמוד ב), ומרן השולחן ערוך פסק שיש להיזהר בזה (יורה דעה סימן קטז סעיף ב). חכמים התייחסו לסכנה ברצינות רבה, אפילו יותר מאשר לאיסור.

לכן בסעודות חגיגיות מגישים את הדג כמנה נפרדת. בין הדג לבשר נוהגים לאכול או לשתות משהו ולשטוף את הפה, ולהחליף את הכלים — אין צורך להמתין שעות.

וגם ביצים הן פרווה, ומותר לאכול אותן עם בשר או עם חלב.

מקורות

• משנה חולין·ח, א
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פז סעיף ג
• תלמוד בבלי פסחים·דף עו עמוד ב
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן קטז סעיף ב
• ילקוט יוסף·איסור והיתר

להמשך לימוד

• הלכהמותר לאכול דגים יחד עם בשר?
• הלכהאיך יודעים אם דג כשר?
• שיעורבשר וחלב

ההלכה מתייחסת לכלים כמו לספוג. כשמבשלים או אוכלים דבר חם בכלי, חלק מהטעם נבלע בדפנות הכלי. בבישול הבא, הטעם הזה יוצא שוב אל המאכל החדש. אצל חז"ל זה נקרא "בליעה" ו"פליטה".

מכאן ההלכה הבסיסית: סיר שבישלו בו בשר — לא מבשלים בו חלב, ולהפך (שולחן ערוך יורה דעה סימן צג). אם בטעות בישלו בסיר בשרי חלב, יש לשאול רב גם על המאכל וגם על הסיר.

לכן בבית כשר יש שתי מערכות כלים: סירים, מחבתות, צלחות, סכו"ם וקרשי חיתוך לבשר, ומערכת נפרדת לחלב. רבים מסמנים אותם בצבעים שונים. גם הכיור, השיש והמדיח דורשים תשומת לב, וכדאי ללמוד אותם עם רב או עם מדריך מסודר.

מה עם כלי זכוכית? לפי מרן השולחן ערוך, זכוכית אינה בולעת, ולכן מרן הרב עובדיה יוסף הקל שאפשר להשתמש באותם כלי זכוכית לבשר ולחלב, אחרי שטיפה טובה (אם כי נכון להחמיר לכתחילה ולהחזיק נפרדים). לבני אשכנז: נוהגים להחמיר ולהתייחס לזכוכית ככלי רגיל.

ומה בכלים קרים? כשהכל קר ויבש — אין בליעה. לכן מגע קצר של כף חלבית נקייה בסלט פרווה אינו בעיה בדרך כלל. הכלל שעוזר לזכור: חום הוא שמעביר טעם.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• שולחן ערוך יורה דעה·סימן צג
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן צה
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן תנא סעיף כו
• ילקוט יוסף·איסור והיתר, הלכות בשר בחלב

להמשך לימוד

• הלכהלמה צריך כלים נפרדים לבשר ולחלב? ומה אם נגעו זה בזה?
• הלכהמותר להשתמש באותם כלי זכוכית לבשר ולחלב?
• שיעורמטבח כשר — כלים והכשרה

פעם, כשאדם קנה ירקות בשוק ובישל בבית מאפס, הוא ידע בדיוק מה נכנס לסיר. היום המצב שונה לגמרי. עוגייה פשוטה יכולה להכיל שומן מן החי, חומרי טעם וריח שמקורם לא ידוע, צבע שמופק מחרקים, או להיות מיוצרת על אותו קו ייצור כמו מוצר חלבי. אף אחד לא יכול לדעת את כל זה מקריאת רשימת הרכיבים.

כאן נכנס ה"הכשר". גוף כשרות שולח "משגיח" — אדם שבקיא בהלכות ובתהליכי הייצור — שבודק את חומרי הגלם, את הכלים ואת התהליך, ומאשר שהמוצר כשר. התעודה או הסמל על האריזה הם הדרך של הצרכן לדעת שמישהו אחראי בדק.

ההלכה מבוססת על כך ש"עד אחד נאמן באיסורים" — אפשר לסמוך על אדם אמין אחד שמעיד שמאכל מותר (תלמוד בבלי גיטין דף ב עמוד ב). מצד שני, ההלכה גם מגדירה מתי אי אפשר לסמוך על מוכר שאינו מקפיד (שולחן ערוך יורה דעה סימן קיט).

בישראל יש כשרות של הרבנות המקומית, ויש השגחות פרטיות שנקראות "מהדרין", שמחמירות בעניינים נוספים. ההבדלים נוגעים לשאלות כמו מקור הבשר, בדיקת ירקות ושמיטה. לבני ספרד יש השגחות שהולכות לפי פסקי מרן השולחן ערוך ומרן הרב עובדיה יוסף, ובמיוחד בבשר "חלק בית יוסף".

איזו השגחה לבחור? זו שאלה שכדאי לשאול רב שמכיר את המקום.

מקורות

• תלמוד בבלי גיטין·דף ב עמוד ב
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן קיט
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן לט

להמשך לימוד

• הלכהלמה צריך לקנות מוצרים עם הכשר?
• מאמרכשרות מאפס
• שיעורכשרות — הבסיס

התורה אומרת: "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים… אתם תאכלו" (ויקרא יא, ט). מכאן שני הסימנים: סנפירים, שבעזרתם הדג שוחה, וקשקשים — הקשקשת שמכסה את העור.

חז"ל לימדו שכל דג שיש לו קשקשים — יש לו גם סנפירים, ולכן בפועל מספיק לזהות קשקשים (שולחן ערוך יורה דעה סימן פג). אבל לא כל "קשקש" נחשב: הקשקשים הכשרים הם כאלה שאפשר להסיר מהעור ביד או בסכין בלי לקרוע את העור.

מכאן דוגמאות: סלמון, טונה, דניס, לברק, בורי, אמנון, הרינג ובקלה — כשרים. שרימפס, לובסטר, סרטנים, צדפות, קלמרי ותמנון — אסורים, כי הם אינם דגים עם קשקשים כלל. גם כריש, שפמנון וצלופח — אסורים.

בשונה מבהמה ועוף, דג לא צריך שחיטה ולא מליחה. אפשר לקנות דג ולבשל אותו מיד.

כשקונים דג שלם עם עור — אפשר לבדוק בעצמכם שיש קשקשים. כשקונים פילה בלי עור, דג מעושן, שימורים או סושי — הקשקשים כבר אינם נראים, ולכן יש לקנות רק עם השגחה, או ממוכר שומר מצוות שמשאיר חתיכת עור עם קשקשים כסימן. גם את הסכין שחתך את הדג בחנות כדאי לבדוק, כי היא אולי חתכה קודם דג לא כשר.

בשאלה על סוג דג מסוים — כדאי לבדוק ברשימות של גופי הכשרות או לשאול רב.

מקורות

• ויקרא·יא, ט-יב
• דברים·יד, ט-י
• משנה נדה·ו, ט
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פג

להמשך לימוד

• הלכהאיך יודעים אם דג כשר?
• פרשהפרשת שמיני

בספר ויקרא כתוב: "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא, לא יאכל" (ויקרא יא, מא). האיסור חל על כל יצור קטן שזוחל או מעופף — חרקים, תולעים, כנימות וזבובים. ההלכה מתייחסת לכך בחומרה, כי גם חרק קטן מאוד, שהוא בריה שלמה, אסור באכילה בכל גודל שהוא — ולא "מתבטל" בתוך המאכל.

מה זה אומר במטבח? יש מאכלים שבהם חרקים נפוצים מאוד: ירקות עלים כמו חסה, כרוב, פטרוזיליה, כוסברה ושמיר; כרובית וברוקולי; פירות יבשים; תותים; קמח ואורז ישנים. החרקים האלה קטנים, לעיתים בצבע של העלה עצמו, וקל לא לראות אותם.

לכן ההלכה מורה לבדוק את המאכלים האלה לפני האכילה (שולחן ערוך יורה דעה סימן פד). הבדיקה כוללת השרייה במים עם מעט סבון, שטיפה תחת זרם מים, ובדיקת העלים מול אור. לכל ירק יש שיטה משלו, וגופי הכשרות מפרסמים מדריכים מפורטים.

פתרון נפוץ: ירקות מגידול מיוחד, שגדלו בחממות מוגנות ומשווקים בהשגחה כ"נקיים מחרקים" או "גידול מפוקח". גם אותם כדאי לשטוף, אבל הבדיקה פשוטה בהרבה.

זה נשמע מסובך, אבל אחרי כמה פעמים זה נעשה הרגל. ומי שמתחיל — יכול לבחור בהתחלה ירקות שאינם דורשים בדיקה מיוחדת, כמו עגבניות, מלפפונים, גזר ובצל.

מקורות

• ויקרא·יא, מא-מד
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פד
• רמב"ם הלכות מאכלות אסורות·פרק ב

להמשך לימוד

• הלכהלמה צריך לבדוק ירקות ופירות מחרקים?
• פרשהפרשת שמיני

חכמי המשנה והגמרא גזרו שמאכלים מסוימים שבישל נכרי אסורים באכילה, גם כשכל המרכיבים כשרים לגמרי (תלמוד בבלי עבודה זרה דף לח עמוד א). המטרה הייתה לשמור על מרחק מסוים בחיי החברה, שלא יגיעו מתוך קרבה יתרה לנישואי תערובת, וגם שלא יתערבו במטבח דברים אסורים.

הגזירה אינה חלה על כל מאכל. היא חלה רק על מאכל שאינו נאכל חי, כמו בשר, תפוחי אדמה, אורז או ביצים, ושהוא "עולה על שולחן מלכים" — כלומר מאכל חשוב שמגישים בסעודה מכובדת. לכן פופקורן, צ'יפס של חטיף או קפה — אינם בכלל האיסור, וגם מאכל שאפשר לאכול חי, כמו גזר — מותר.

איך נמנעים מהבעיה? לפי מרן השולחן ערוך, צריך שיהודי ישתתף בבישול ממש — יניח את הסיר על האש, או יערבב בזמן הבישול, באופן שהבישול נחשב גם שלו (יורה דעה סימן קיג סעיף ז). כך פסק מרן הרב עובדיה יוסף לבני ספרד. מנהג האשכנזים, על פי הרמ"א: מספיק שיהודי הדליק את האש או את התנור.

זה רלוונטי במיוחד במסעדות, במלונות ובבתים שיש בהם עובד או עובדת בית שאינם יהודים. השגחות טובות מקפידות שמשגיח יהודי ידליק את האש או ישתתף בבישול.

גזירה דומה קיימת גם על לחם שאפה נכרי, ושם יש הקלות מסוימות בלחם שנאפה במאפייה מסחרית.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• תלמוד בבלי עבודה זרה·דף לח עמוד א
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן קיג
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן קיב
• ילקוט יוסף·איסור והיתר, הלכות בישול עכו"ם

להמשך לימוד

• הלכהמה זה בישול עכו"ם (בישולי גויים)?
• הלכהמותר לאכול לחם שאפה גוי (פת עכו"ם / פת פלטר)?
• מאמרכשרות מאפס

היין תופס מקום מרכזי בעבודת ה': מקדשים עליו בשבת ובחג, עושים עליו הבדלה, ובימי בית המקדש ניסכו אותו על המזבח. אבל ביין גם השתמשו עמים עובדי אלילים לניסוך לעבודה זרה. לכן התורה אסרה יין של ניסוך עבודה זרה, וחכמים הוסיפו גזירה רחבה יותר על "סתם יינם" — יין שנגע בו נכרי (שולחן ערוך יורה דעה סימן קכג).

למעשה, ההלכה היא שיין כשר שנפתח, ונגע בו או מזג אותו מי שאינו יהודי — אסור בשתייה. לפי פסקי הפוסקים, גם יהודי שמחלל שבת בפרהסיה נחשב לעניין זה כמו נכרי. זו אחת הסיבות שבבית שומר מצוות מקפידים מי מוזג את היין.

הפתרון המקובל: יין "מבושל" — יין שחומם לטמפרטורה גבוהה. חכמים לא גזרו על יין כזה, כי הוא לא היה ראוי לניסוך (שולחן ערוך יורה דעה סימן קכג סעיף ג). מרן הרב עובדיה יוסף התיר יין שעבר פסטור בחום גבוה, שנחשב "מבושל". על בקבוקים רבים כתוב "מבושל" או "מפוסטר", ובאירועים, במסעדות ובבתי מלון מקפידים על כך.

כל זה חל על יין ומיץ ענבים בלבד. בירה, וודקה ומשקאות אחרים — אין בהם את הגזירה הזו, אבל צריך שיהיו כשרים מצד המרכיבים.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• שולחן ערוך יורה דעה·סימן קכג
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן קכג סעיף ג
• תלמוד בבלי עבודה זרה·דף כט עמוד ב
• ילקוט יוסף·איסור והיתר, הלכות יין נסך

להמשך לימוד

• הלכהמה זה "סתם יינם", ולמה מקפידים שרק יהודי ימזוג יין?
• שיעורקידוש
• מאמרכשרות מאפס

המקור הוא בתורה, בסוף ספר במדבר. אחרי המלחמה במדין קיבלו בני ישראל כלים מהשלל, ונצטוו להכשיר אותם ואחר כך לטבול אותם: "אך במי נדה יתחטא" (במדבר לא, כג). חז"ל למדו מכאן שכלי אוכל שבא מנכרי צריך טבילה במקווה, גם אם הוא חדש לגמרי ומעולם לא השתמשו בו (תלמוד בבלי עבודה זרה דף עה עמוד ב).

אילו כלים? כלים שמשמשים לאוכל ולשתייה, שבאים במגע ישיר עם המזון: סירים, מחבתות, צלחות, כוסות, סכו"ם, קומקום וכדומה. החובה מן התורה היא על כלי מתכת, וחכמים הוסיפו כלי זכוכית. על כלי פלסטיק, חרסינה ועץ — יש דינים שונים, ובחלקם טובלים בלי ברכה. כלי שאינו בא במגע ישיר עם האוכל — אינו צריך טבילה.

איך עושים? מסירים מדבקות ושאריות דבק, כדי שהמים יגיעו לכל הכלי. מברכים "ברוך אתה ה'… אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על טבילת כלי" (ועל כמה כלים — "על טבילת כלים"), וטובלים את הכלי כולו במים בבת אחת. בשכונות רבות יש "מקווה כלים" ציבורי.

וחשוב לדעת: הטבילה אינה "הכשרה". כלי שבושל בו מאכל לא כשר צריך קודם הכשרה (בהגעלה או בליבון), ורק אחר כך טבילה.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• במדבר·לא, כא-כג
• תלמוד בבלי עבודה זרה·דף עה עמוד ב
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן קכ

להמשך לימוד

• הלכהמה זה טבילת כלים, ואילו כלים צריך להטביל?
• הלכהאפשר להכשיר כלי שנעשה לא כשר?
• שיעורמטבח כשר — כלים והכשרה

להחליט לשמור כשרות זה צעד משמעותי, ולפעמים הוא נראה מאיים. הסוד הוא להתקדם בשלבים, ובאופן שישמור גם על שלום הבית.

שלב ראשון — הקניות: להתחיל לקנות רק מוצרים עם הכשר, ובמיוחד בשר ועוף מאטליז כשר. זה הצעד הפשוט ביותר, והוא כבר משנה הרבה.

שלב שני — בשר וחלב: להפסיק לאכול אותם יחד, ולהתחיל להמתין ביניהם (שש שעות אחרי בשר, לפי מרן השולחן ערוך).

שלב שלישי — כלים: לייחד כלים לבשר ולחלב. כלים שהשתמשו בהם עד עכשיו לא כשר — חלקם אפשר להכשיר. הכשרה נעשית בעיקר בשתי דרכים: "הגעלה" — טבילה במים רותחים, לכלים שבישלו בהם בנוזל; ו"ליבון" — חימום חזק באש, לכלים שאפו או צלו בהם בלי נוזל (שולחן ערוך יורה דעה סימן קכא). כלי חרס וקרמיקה בדרך כלל אינם ניתנים להכשרה.

שלב רביעי — המטבח עצמו: שיש, כיור, תנור ומדיח כלים. כאן יש פרטים רבים, ונהוג להיעזר ברב או במשגיח שמגיע הביתה ומדריך.

לאורך הדרך: ללמוד את היסודות — שחיטה, בדיקת חרקים, טבילת כלים ובישול. בכל שלב אפשר לשאול. ואל תשכחו: כל צעד הוא מצווה בפני עצמה, וה' שמח בכל התקדמות.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• ויקרא·יא
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן קכא
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן פט סעיף א

להמשך לימוד

• שיעורכשרות — הבסיס
• שיעורמטבח כשר — כלים והכשרה
• הלכהאפשר להכשיר כלי שנעשה לא כשר?
• שיעוראיך מתחילים?