הלכה

בכל בית מדליקים נרות לכבוד שבת לפני שהשבת נכנסת. בדרך כלל אשת הבית מדליקה, ואם אין אישה בבית – הגבר מדליק. מדליקים לפני השקיעה, לפי השעה שמופיעה בלוח של העיר.

לפי פסק הרב עובדיה יוסף מברכים קודם ההדלקה ואחר כך מדליקים, כמו בכל מצווה שמברכים עליה לפני שעושים אותה.

קידוש הוא ברכה על כוס יין (או מיץ ענבים) שאומרים בליל שבת לפני הסעודה, וכן בבוקר בקיצור. גם נשים חייבות בקידוש, ויכולות לשמוע אותו מאחר ולענות אמן.

לא. משנכנסה השבת אסור לאכול או לשתות שום דבר, אפילו מים, עד ששומעים או עושים קידוש.

אם אין יין ואין מיץ ענבים, מקדשים בליל שבת על הלחם: נוטלים ידיים, אומרים את נוסח הקידוש ובמקום "בורא פרי הגפן" מברכים "המוציא".

אוכלים שלוש סעודות בשבת: בליל שבת, בבוקר, ואחר הצהריים (סעודה שלישית). בכל סעודה בוצעים על שתי חלות שלמות – "לחם משנה".

הבדלה היא ברכה במוצאי שבת שמפרידה בין השבת ליום החול. מברכים על כוס יין, על בשמים, על נר (אש), ולבסוף ברכת "המבדיל בין קודש לחול".

לא עושים מלאכה (כמו הדלקת אור, נסיעה או בישול) עד שמבדילים. אם עדיין לא הבדלת על הכוס, מספיק להגיד "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ואז מותר לעשות מלאכה.

בישול הוא אחת מל"ט (39) המלאכות האסורות בשבת. אסור לבשל אוכל או מים בשבת, וגם לא להעמיד סיר על אש או פלטה כדי שיתבשל.

מניחים את הסירים על פלטת שבת או על אש מכוסה (בלעך) עוד לפני שהשבת נכנסת, והאוכל נשאר חם כל השבת. עדיף שהאוכל יהיה מבושל לגמרי לפני כניסת השבת.

מותר להחזיר סיר לפלטה או לבלעך בשבת, בתנאים: האוכל מבושל לגמרי ועדיין חם, היתה כוונה להחזיר אותו, והסיר לא הונח על הרצפה אלא נשאר ביד.

אוכל יבש שבושל לגמרי לפני שבת (כמו עוף, אורז, קוגל, לחם) – מותר לחמם אותו בשבת, אפילו אם התקרר. לפי פסק הרב עובדיה יוסף מותר להניחו גם ישירות על פלטת שבת, כי אין דרך לבשל עליה.

מרק (או כל תבשיל עם נוזלים) שהתקרר – אסור לחמם בשבת, כי הנוזל חוזר ומתבשל. מרק שעדיין עומד חם על הפלטה מאז לפני שבת – מותר להוציא ממנו ולאכול.

כלי ראשון הוא הכלי שעמד על האש (סיר, קומקום) והוא עדיין חם מאוד. כלי שני הוא כלי שמזגו לתוכו מכלי ראשון, כמו כוס או צלחת. כלי ראשון מבשל גם אחרי שהורידו אותו מהאש, וכלי שני בדרך כלל אינו מבשל.

לוקחים מים חמים מהמיחם לתוך כוס (כלי שני). קפה נמס וסוכר מותר לשים בכוס הזו. שקית תה לא שמים בכלי שני, אלא רק בכלי שלישי (מוזגים שוב לכוס אחרת), ועדיף להכין תמצית תה לפני שבת.

מותר לקחת מים חמים ממיחם שבת ("מיחם" או "קומקום שבת") שהודלק לפני שבת. אסור להוסיף לו מים קרים בשבת, כי הם יתבשלו.

מים חמים מדוד חשמל או מגז – אסור בשבת, כי כשפותחים את הברז נכנסים לדוד מים קרים ומתבשלים. לגבי דוד שמש יש מחלוקת; לפי מה שמובא בשם הרב עובדיה יוסף יש מקום להקל, ובכל מקרה כדאי לשאול רב.

אסור להדליק או לכבות אור, או להפעיל מכשירים חשמליים בשבת. מותר לכוון שעון שבת לפני שבת שידליק ויכבה את האור והמזגן בזמנים קבועים.

מותר לפתוח את המקרר בשבת, אבל צריך לדאוג לפני שבת שהנורה שבתוכו לא תידלק (לנתק אותה או להפעיל "מצב שבת").

אסור להשתמש בטלפון בשבת (לחייג, לשלוח הודעה, להדליק או לכבות), והוא גם מוקצה. במקרה של סכנת חיים – חובה להתקשר מיד לעזרה, בלי לחשוש מהשבת.

מוקצה הוא חפץ שאסור להזיז בשבת, כי אינו מיועד לשימוש בשבת. לדוגמה: כסף, ארנק עם כסף, אבנים, נרות דולקים, ודברים שאינם כלים ואינם אוכל.

כלי שמשמש בדרך כלל למלאכה האסורה בשבת (פטיש, עט, מספריים לגזירה, טלפון) – מותר להזיז רק אם צריך להשתמש בו לדבר מותר, או אם צריך את המקום שבו הוא מונח. סתם כדי לשמור עליו – אסור.

לא. נרות שהודלקו בשבת והפמוטים שלהם הם מוקצה לכל השבת – אפילו אחרי שכבו. לכן מניחים אותם לפני שבת במקום שלא נצטרך להזיז.

במקום שאין עירוב אסור להוציא חפצים מהבית לרחוב או לטלטל אותם ברחוב – גם לא מפתח, טישו, תיק או עגלת תינוק.

עירוב הוא "חומה סמלית" – לרוב עמודים וחוט מעליהם ("צורת הפתח") שמקיפים שכונה או עיר. במקום שיש עירוב כשר ובדוק, מותר לטלטל בשבת.

מותר להפריד בשבת רק בשלושה תנאים יחד: לוקחים את האוכל הטוב מתוך מה שלא רוצים (ולא להפך), ביד (לא בכלי מיוחד כמו מסננת), וכדי לאכול מיד.

מותר לחתוך ירקות לסלט בשבת סמוך לסעודה. כדי להיזהר, לא חותכים לחתיכות קטנות מאוד.

פתיחת שקית חטיפים או אריזה כדי להוציא את האוכל – מותרת, אם קורעים בדרך שמקלקלת את האריזה ולא קורעים דרך אותיות. פקקי בקבוקים וקופסאות שימורים – עדיף לפתוח לפני שבת.

מותר לשטוף כלים בשבת רק אם צריכים אותם לשימוש בשבת עצמה. אחרי הסעודה השלישית לא שוטפים, כי זו הכנה למוצאי שבת.

לא קורעים נייר טואלט בשבת. מכינים לפני שבת נייר קרוע מראש או טישו. אם שכחו ואין ברירה, לפי הרב עובדיה מותר לקרוע בשינוי (למשל עם המרפק), לא על קו החירור.

על לחם (פת) מברכים "המוציא לחם מן הארץ". הברכה הזו פוטרת את כל הסעודה, ולכן מברכים אותה בתחילת הארוחה.

לפני שאוכלים לחם נוטלים ידיים בכוס (נטלה): שופכים מים על כל יד, מברכים "על נטילת ידיים", מנגבים, ולא מדברים עד שמברכים "המוציא".

לא. ברכת "המוציא" פוטרת את כל המאכלים שאוכלים כחלק מהארוחה – בשר, דגים, תבשילים, סלטים ואורז. על יין צריך לברך בנפרד, וגם על פירות וקינוחים יש דינים מיוחדים.

מי שאכל לחם בשיעור כזית (בערך 27 גרם) מברך ברכת המזון בסוף הארוחה. מברכים במקום שבו אכלו, ועדיף מיד בסוף הסעודה.

מי שאכל ושבע ואינו זוכר אם בירך ברכת המזון – חוזר ומברך. זה שונה משאר הברכות, שבהן בספק לא חוזרים.

על עוגות, עוגיות, בורקס, קרקרים מתוקים ומאפים דומים מברכים "בורא מיני מזונות", ואחריהם "על המחיה". אם אוכלים מהם כמות גדולה כמו ארוחה – הדין משתנה ומברכים "המוציא" וברכת המזון.

על פסטה, אטריות, פתיתים וקוסקוס (מקמח חיטה) מברכים "בורא מיני מזונות", ואחריהם "על המחיה".

על אורז מבושל מברכים "בורא מיני מזונות", ואחריו "בורא נפשות" (ולא "על המחיה").

על פירות שגדלים על עצים (תפוח, תפוז, ענבים, תמר, אגוזים) מברכים "בורא פרי העץ".

על ירקות וצמחים שגדלים מהאדמה (מלפפון, עגבנייה, גזר, תפוח אדמה, אבטיח, תות שדה) מברכים "בורא פרי האדמה". גם על בננה מברכים "בורא פרי האדמה".

"שהכל" מברכים על מאכלים שאינם גדלים מהאדמה: בשר, עוף, דגים, ביצים, חלב, גבינה, ממתקים, וגם על רוב המשקאות.

מי ששותה מים כי הוא צמא מברך "שהכל" לפני, ו"בורא נפשות" אחרי (אם שתה כמות מספקת). מי ששותה מים רק כדי לבלוע כדור – אינו מברך.

על יין ומיץ ענבים מברכים "בורא פרי הגפן", ואחריהם "על הגפן ועל פרי הגפן".

על מיץ פירות (תפוזים, תפוחים, אשכוליות) מברכים "שהכל". רק על מיץ ענבים מברכים "בורא פרי הגפן".

על קפה ועל תה מברכים "שהכל". אם שתית רביעית (כ-81 סמ"ק) – מברכים אחריו "בורא נפשות".

לפי פסק הרב עובדיה יוסף מברכים על שוקולד "שהכל", ואחריו "בורא נפשות".

אם לכמה פירות יש אותה ברכה – מברכים על פרי משבעת המינים (ענבים, תאנים, רימונים, זיתים, תמרים), ואם אין – על החביב ביותר. אם הברכות שונות, נוהגים לברך לפי סדר החשיבות: המוציא, מזונות, הגפן, העץ, האדמה, שהכל.

אם האוכל לא יתקלקל כשתוציא אותו (כמו פרי קשה) – מוציאים, מברכים וממשיכים לאכול. אם הוא יימאס (כמו פרוסת עוגה רכה) – מזיזים אותו לצד הפה, מברכים, ואז בולעים.

לא. מי שמסופק אם בירך ברכה (ראשונה או אחרונה) – לא מברך שוב. הכלל הוא "ספק ברכות להקל". יוצא מכלל זה ברכת המזון.

ברכה אחרונה מברכים רק אם אכלו כזית (כ-27 גרם) או שתו רביעית (כ-81 סמ"ק) בזמן קצר. אחרי מזונות מחמשת מיני דגן, יין, ופירות משבעת המינים – מברכים "על המחיה / על הגפן / על העץ" (ברכה מעין שלוש). אחרי כל השאר – "בורא נפשות".

"אשר יצר" היא ברכת הודיה על כך שהגוף שלנו עובד כראוי. אומרים אותה בכל פעם שיוצאים מהשירותים, אחרי שנוטלים ידיים.

כשאוכלים בפעם הראשונה בעונה פרי שגדל רק בעונה מסוימת (פרי חדש), מברכים "שהחיינו". קודם מברכים את ברכת הפרי ואז "שהחיינו".

התורה אסרה לבשל בשר עם חלב, לאכול תערובת כזו וגם ליהנות ממנה. לכן לא מבשלים ולא אוכלים בשר (כולל עוף) יחד עם מוצרי חלב.

אחרי אכילת בשר או עוף מחכים שש שעות שלמות לפני שאוכלים מוצרי חלב.

אחרי גבינה או חלב לא צריך לחכות שש שעות. מספיק לאכול משהו פרווה כדי לנקות את הפה (כמו לחם או פרי), לשטוף את הפה ולנקות את הידיים, ואז מותר לאכול בשר.

משתמשים בכלים נפרדים (סירים, צלחות, סכו"ם) לבשר ולחלב, כי כלים בולעים טעם מאוכל חם. אם בשר וגבינה קרים נגעו זה בזה – מספיק לשטוף. אם היה מגע חם – שואלים רב.

כשאנשים שמכירים זה את זה אוכלים יחד, ואחד אוכל בשר והשני חלב – שמים "היכר" ביניהם, כמו מפה נפרדת או חפץ שלא נמצא בדרך כלל על השולחן.

לפי הרב עובדיה יוסף, מאכל פרווה (כמו אורז, פסטה או ירקות) שבושל בסיר בשרי נקי – מותר לאכול אותו עם מוצרי חלב, וכן להפך. מאכל חריף (בצל, שום, לימון) שנחתך בסכין בשרית – שונה, ושואלים רב.

לא אוכלים דגים ובשר יחד, ולא מבשלים אותם יחד. בין דג לבשר אוכלים ושותים משהו (כמו לחם ומשקה) ושוטפים את הידיים, כדי לנקות את הפה.

דג כשר הוא דג שיש לו סנפירים וקשקשים (קשקשים שאפשר להסיר). דגים כמו סלמון, טונה, אמנון ובורי – כשרים. שרימפס, סרטנים, קלמרי ושפמנון – אסורים.

אכילת חרקים אסורה מהתורה, ובחלק מהירקות (בעיקר ירקות עליים כמו חסה, כרוב, פטרוזיליה, כוסברה) ופירות יש חרקים קטנים. לכן בודקים, שוטפים היטב, או קונים ירקות מגידול מפוקח "ללא חרקים".

לפי השולחן ערוך, אם הדם בחלבון – מסירים את הדם ואוכלים את השאר; ואם הוא בחלמון – זורקים את כל הביצה. בביצים הרגילות של היום (שאינן מופרות) יש מקום להקל, אבל המנהג הנפוץ הוא לזרוק את הביצה ששמצאו בה דם.

אוכל חשוב שאי אפשר לאכול חי (כמו בשר, אורז, תפוח אדמה מבושל) ובושל כולו בידי גוי – אסור, גם אם כל המצרכים כשרים. לפי מנהג הספרדים, יהודי צריך להניח בעצמו את הסיר על האש; לא מספיק שרק הדליק את האש.

לחם שאפה גוי בביתו לעצמו (פת בעל הבית) – אסור. לחם ממאפייה של גוי (פת פלטר) – לפי הרב עובדיה יוסף מותר, כשהמצרכים כשרים ויש עליו השגחה.

יין (וגם מיץ ענבים) שגוי נגע בו או מזג אותו – נאסר. לכן מקפידים שיין שאינו מבושל יימזג רק על ידי יהודים. יין "מבושל" אינו נאסר במגע גוי.

השולחן ערוך אוסר חלב שחלב גוי בלי שיהודי ראה. בארץ ישראל החלב מחלבות בהשגחה הוא חלב ישראל. בחו"ל, לדעת הרב עובדיה ראוי להחמיר ולשתות חלב ישראל, ובמקום צורך יש מקום להקל בחלב בפיקוח ממשלתי – וכדאי לשאול רב.

כלי אוכל שנקנו מגוי (או מחנות שבבעלות גוי), עשויים מתכת או זכוכית, צריך להטביל במקווה לפני השימוש הראשון, עם ברכה "על טבילת כלים" (ובכמה כלים – "על טבילת כלים" ברבים).

כן, הרבה כלים אפשר להכשיר. ככלל – כלי מכשירים באותה דרך שבה בלע את הטעם: כלי שבלע ממים רותחים מכשירים בהגעלה (טבילה במים רותחים), וכלי שבלע ישירות מהאש (כמו מחבת לצלייה או רשת) – בליבון (חימום חזק באש).

לפי הרב עובדיה יוסף, כלי זכוכית אינם בולעים טעם, ולכן מותר להשתמש באותם כלי זכוכית גם לבשר וגם לחלב, אחרי שטיפה טובה. ובכל זאת נהוג שיהיו כלים נפרדים, כדי לא להתבלבל.

רוב המזון התעשייתי מכיל רכיבים שאי אפשר לדעת אם הם כשרים (שומנים, צבעים, ג'לטין, יין), ולכן קונים מוצרים עם תעודת הכשר אמינה. ספרדים יעדיפו הכשר שמתאים גם לפסקי מרן השולחן ערוך (למשל בשר "חלק בית יוסף").

מיד כשפוקחים את העיניים אומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". מותר לומר זאת עוד לפני נטילת ידיים.

ברכות השחר הן סדרת ברכות קצרות שאומרים כל בוקר, כמו "אלהי נשמה", "פוקח עורים" ו"המעביר שינה". גם גברים וגם נשים אומרים אותן.

הזמן הטוב ביותר להתפלל שחרית הוא עם זריחת השמש (הנץ החמה), ואפשר להתפלל עד סוף ארבע שעות זמניות מתחילת היום. מי שאיחר יכול עדיין להתפלל עד חצות היום.

קריאת שמע של הבוקר צריכה להיקרא עד סוף שלוש שעות זמניות מתחילת היום. כדאי להקדים ולקרוא לפי הזמן המוקדם שבלוח ("מגן אברהם"), ומי שלא הספיק – יקרא לפחות עד הזמן המאוחר ("הגר"א").

בפסוק הראשון "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי להתרכז. בפסוק הזה חובה לכוון את הלב למשמעות המילים.

מנחה מתפללים אחר הצהריים: מחצי שעה זמנית אחרי חצות היום ("מנחה גדולה") ועד שקיעת החמה. לכתחילה כדאי לסיים את תפילת העמידה לפני השקיעה.

ערבית מתפללים אחרי צאת הכוכבים, וזמנה הרגיל עד חצות הלילה. מי שאיחר יכול להתפלל עד עלות השחר.

בתפילת העמידה (שמונה עשרה) עומדים כשהרגליים צמודות זו לזו, הפנים לכיוון ירושלים, והראש מעט מורכן. מתפללים בריכוז, כמו מי שעומד לפני מלך.

בתפילת העמידה כורעים ארבע פעמים: בתחילת ברכת "אבות" ובסופה, ובתחילת ברכת "מודים" ובסופה. כורעים במילה "ברוך" וזוקפים את הגוף לפני שאומרים את שם ה'.

בסוף תפילת העמידה פוסעים שלושה צעדים קטנים לאחור, כורעים ואומרים "עושה שלום במרומיו…", ואחר כך חוזרים למקום.

את תפילת העמידה אומרים בלחש: השפתיים זזות והאדם שומע את עצמו, אבל מי שעומד לידו לא שומע.

מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת מתפלל ביחידות, ועדיף שיתפלל באותה שעה שהציבור בעירו מתפלל. ביחידות לא אומרים קדיש, קדושה ו"ברכו".

עונים "אמן" כששומעים מישהו מסיים ברכה. עונים בכוונה, בקול, לא מהר מדי ולא באיחור.

בקדיש עונים בכוונה רבה "אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", ובשאר המקומות "אמן". בקדושה עומדים ברגליים צמודות ועונים יחד עם הציבור "קדוש קדוש קדוש…", "ברוך כבוד ה' ממקומו" ו"ימלוך ה' לעולם…".

אסור לדבר דברים שאינם קשורים לתפילה בזמן חזרת הש"ץ, הקדיש וקריאת התורה. גם בשאר זמני התפילה יש להימנע מדיבורי חולין.

גם נשים חייבות בתפילה. לפי פסיקת מרן ובעקבותיו הרב עובדיה, אישה צריכה להתפלל לפחות שחרית ומנחה בתפילת עמידה; ערבית אינה חובה עליה. היא אומרת גם ברכות השחר, ולכתחילה גם קריאת שמע או לפחות פסוקה הראשון.

אם נזכרת לפני ברכת "שומע תפילה" – אומרים "ותן טל ומטר" בתוך "שומע תפילה". אם נזכרת אחריה ועוד לא סיימת את העמידה – חוזרים לברכת "ברך עלינו". אם כבר סיימת את התפילה – חוזרים ומתפללים מההתחלה.

אם שכחו "יעלה ויבוא" בשחרית או במנחה של ראש חודש וכבר סיימו את העמידה – חוזרים ומתפללים. אם שכחו בערבית – לא חוזרים.

לא אומרים תחנון בשבת ובחגים, בראש חודש, בכל חודש ניסן, בחנוכה ופורים, בט"ו בשבט ובט"ו באב, בל"ג בעומר, בתשעה באב, ובבית כנסת שיש בו חתן או ברית מילה.

מותר להתפלל בכל שפה שמבינים, אבל עדיף מאוד להתפלל בעברית, בלשון הקודש שבה תיקנו חכמים את התפילה.

גברים (מגיל מצוות, ונהוג לחנך כבר ילדים קטנים) לובשים ציצית על בגד בעל ארבע כנפות. נשים פטורות, כי זו מצווה שתלויה בזמן.

על טלית גדול מברכים "להתעטף בציצית". על טלית קטן מברכים "על מצוות ציצית". מי שמתעטף בבוקר בטלית גדול ומכוון לפטור בברכתו גם את הטלית הקטן – אינו מברך עליו בנפרד.

מצוות ציצית היא ביום ולא בלילה, ולכן לא מברכים עליה בלילה. אבל מותר ואף טוב להמשיך ללבוש טלית קטן גם בלילה.

כל גבר יהודי מגיל בר מצווה מניח תפילין בכל יום חול, בדרך כלל בזמן תפילת שחרית. בשבת ובחגים לא מניחים תפילין.

קודם מתעטפים בטלית ואחר כך מניחים תפילין.

קודם מניחים את תפילין של יד ואחר כך את של ראש. מנהג הספרדים לברך ברכה אחת בלבד – "להניח תפילין" – על של יד, והיא פוטרת גם את של ראש.

תפילין של יד מניחים על הזרוע השמאלית (לאיטר – על הימנית), על השריר שבחלק העליון, מול הלב. תפילין של ראש מניחים מעל המצח, במקום שבו מתחילים לצמוח השערות, ובאמצע הראש.

לפי מרן השולחן ערוך והרב עובדיה – לא מניחים תפילין בחול המועד, וכך נוהגים הספרדים וכל בני ארץ ישראל.

בכל פתח של חדר שגרים בו – דלת הכניסה, חדרי שינה, סלון, מטבח ומרפסת סגורה – צריך מזוזה. בשירותים ובחדר אמבטיה לא שמים מזוזה.

קובעים את המזוזה בצד ימין של הנכנס, בתחילת השליש העליון של גובה הפתח. מנהג הספרדים להעמיד את המזוזה זקופה.

לפני קביעת המזוזה מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה". כשקובעים כמה מזוזות בבת אחת – ברכה אחת פוטרת את כולן.

מזוזות של בית פרטי בודקים פעמיים בכל שבע שנים, אצל סופר סת"ם מוסמך.

בארץ ישראל – השוכר חייב לקבוע מזוזה מיד כשנכנס לגור. בחוץ לארץ יש לו שלושים יום עד שחייב.

בראש השנה מצווה לשמוע קול שופר. כל גבר חייב, ונשים אף שהן פטורות – נוהגות לשמוע, אבל לפי מנהג הספרדים אינן מברכות על כך.

בליל ראש השנה נוהגים לאכול מאכלים שיש בשמם רמז לברכה – כמו רוביא (לוביה), כרתי, סלק, תמרים, דלעת, רימון וראש של דג – ולומר על כל אחד "יהי רצון" קצר.

ביום כיפור אסורים חמישה דברים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה (מריחת שמנים וקרמים), נעילת נעלי עור ויחסי אישות. בנוסף, כמו בשבת, אסור לעשות מלאכה.

חולה שיש סכנה בצום – אוכל, לפי הוראת רופא ורב. ילדים מתחת לגיל מצוות אינם חייבים לצום. נשים בהריון ומניקות צמות ביום כיפור, אלא אם יש חשש לבריאותן.

בחג הסוכות חייבים לאכול בסוכה כל ארוחה שיש בה לחם או מזונות יותר מכביצה (כ-55 גרם), ומברכים "לישב בסוכה". פירות, ירקות ושתייה מותר לאכול גם מחוץ לסוכה.

מעיקר הדין יש מצווה לישון בסוכה, כמו שגרים בה. מי שקר לו מאוד, יש גשם או שהסוכה לא נוחה עד שהוא מצטער – פטור.

בכל יום מימי סוכות (חוץ משבת) נוטלים יחד: לולב, אתרוג, שלושה הדסים ושתי ערבות. מברכים "על נטילת לולב", וביום הראשון גם "שהחיינו", ומנענעים לששת הכיוונים.

בלילה הראשון מדליקים נר אחד, ובכל לילה מוסיפים נר אחד, עד שמונה נרות בלילה האחרון. לפי מנהג הספרדים ופסיקת הרב עובדיה – מדליקים חנוכייה אחת לכל בית, ובעל הבית מוציא את כל בני המשפחה.

לפי פסיקת הרב עובדיה מדליקים מיד עם שקיעת החמה. הנרות צריכים לדלוק לפחות חצי שעה אחרי צאת הכוכבים.

מצווה להעמיד את החנוכייה בפתח הבית הסמוך לרשות הרבים, משמאל לנכנס (מול המזוזה שבימין). מי שגר בקומה גבוהה – מדליק בחלון הפונה לרחוב.

בפורים צריך לשמוע את קריאת מגילת אסתר פעמיים: בלילה ובבוקר. גם נשים חייבות לשמוע את המגילה.

בפורים ביום, כל אחד צריך לשלוח לפחות שתי מנות של מאכל לאדם אחד (משלוח מנות), ולתת לפחות שתי מתנות לשני עניים (מתנות לאביונים). בנוסף מצווה לאכול סעודת פורים שמחה.

בלילה שלפני ערב פסח (ליל י"ד בניסן), מיד בצאת הכוכבים, בודקים את כל הבית לאור נר או פנס, מחפשים חמץ, ואחר כך אומרים "כל חמירא" לביטול החמץ.

חמץ שאדם לא רוצה לזרוק (כמו משקאות או מזון יקר) – אפשר למכור לגוי לפני פסח, בדרך כלל דרך הרב המקומי, ואחרי החג לקנות בחזרה.

לפי מרן והרב עובדיה – ספרדים מותרים לאכול קטניות בפסח: אורז, שעועית, חומוס, עדשים וכדומה. צריך לבדוק אותם היטב (לפחות שלוש פעמים) שאין בהם גרגרי חיטה.

בליל הסדר שותים ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים), כל אחת לפחות רביעית (כ-86 מ"ל), ושותים את רוב הכוס בהסבה על צד שמאל. גם נשים חייבות בארבע כוסות.

בליל הסדר חובה לאכול מצה בשיעור "כזית" – לפי הרב עובדיה כשלושים גרם (בערך חצי מצת מכונה), בהסבה. לכתחילה אוכלים בשעת "המוציא מצה" שני כזיתים, ובאפיקומן עוד כזית.

בשבועות, חג מתן תורה, נוהגים להישאר ערים בלילה וללמוד תורה ("תיקון ליל שבועות"), ולאכול מאכלי חלב בחג. בבית הכנסת קוראים את עשרת הדיברות.

בראש חודש אומרים "חצי הלל" (הלל בדילוג). לפי מרן והרב עובדיה – לא מברכים עליו, לא בתחילה ולא בסוף.

מי ששכח לספור בלילה – סופר ביום בלי ברכה, ובלילות הבאים ממשיך לספור בברכה. מי ששכח יום שלם (לילה ויום) – ממשיך לספור בשאר הימים בלי ברכה. אם יש לו ספק אם ספר – ממשיך בברכה.

תשעה באב הוא צום של יממה שלמה, מהשקיעה ועד צאת הכוכבים. אסורים בו אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור ויחסי אישות, וגם לימוד תורה (חוץ מעניינים עצובים).

בי"ז בתמוז צמים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ללא אכילה ושתייה. מותר לרחוץ ולנעול נעלי עור, בניגוד לתשעה באב.

צום גדליה חל בג' בתשרי, מיד אחרי ראש השנה. צמים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ומותר לרחוץ ולנעול נעליים.

בעשרה בטבת צמים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. זה הצום היחיד מבין הצומות הקלים שיכול לחול ביום שישי, ואז צמים עד צאת הכוכבים ונכנסים לשבת בצום.

תענית אסתר חלה בי"ג באדר, יום לפני פורים, ונמשכת מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. כשפורים חל ביום ראשון – מקדימים את הצום ליום חמישי.

בצומות הקלים (י"ז בתמוז, צום גדליה, עשרה בטבת ותענית אסתר) – נשים בהריון ומניקות פטורות לפי הרב עובדיה, וכן חולה, גם אם אין בו סכנה. בתשעה באב – נשים בהריון ומניקות צמות, אלא אם הן חולות או חשות ברע.

כיבוד הוא לדאוג לצורכי ההורים: לתת להם לאכול ולשתות, לעזור להם להתלבש, ללוות אותם כשהם יוצאים ונכנסים – והכול בפנים מאירות ובשמחה, לא מתוך טרחה ותלונה.

מעבר לכיבוד, יש מצווה נפרדת של יראה מההורים: לא לשבת או לעמוד במקום הקבוע של ההורה, לא לסתור את דבריו ולא ״להכריע״ בוויכוח שלו מולו. וכן קמים בפני ההורה כשהוא נכנס.

לא. אסור לקרוא להורים בשמם הפרטי, לא בחייהם ולא אחרי פטירתם. פונים אליהם ״אבא״ ו״אמא״, ומזכירים אותם בכבוד, למשל ״אבי מורי״.

אם הורה מבקש לעבור על מצווה – בין מצוות עשה, בין איסור, ואפילו מצווה מדרבנן – לא שומעים לו. אבל מסרבים בעדינות ובכבוד, בלי לפגוע.

כן. ממשיכים לכבד את ההורים גם אחרי פטירתם: מזכירים אותם בכבוד, ובשנה הראשונה כשמצטטים דבר מהם אומרים ״הריני כפרת משכבו״, ואחר כך ״זכרונו לברכה״.

לא. אסור ״להונות״ – לגבות מחיר מופקע מקונה שאינו יודע את המחיר האמיתי, או לשלם למוכר הרבה פחות מהשווי. האיסור חל על המוכר ועל הקונה כאחד.

יש מצווה להחזיר אבידה לבעליה. אם יש בחפץ סימן מזהה – חייבים לטפל בו ולפרסם עד שהבעלים יימצא. אסור להתעלם ולעבור הלאה.

כן, ועבירה חמורה. אסור לצער אדם בדיבור: לעלוב בו, להביך אותו, להזכיר לו עבר שהוא מתבייש בו, או לשאול שאלות שנועדו להשפיל. זה נקרא ״אונאת דברים״.

לא. מצווה לשלם לעובד בזמן, ומי שמאחר את התשלום כשהעובד מבקש אותו – עובר על איסור ״לא תלין״. עובד שסיים ביום – משלמים לו עד סוף הלילה; עובד שסיים בלילה – עד סוף היום שאחריו.

מצווה לבקר אדם חולה – לשמח אותו, לבדוק מה הוא צריך ולהתפלל עליו. כמו כן מצווה גדולה לארח אורחים בסבר פנים יפות ולדאוג לצורכיהם.

לא. לשון הרע הוא סיפור דבר שלילי על אדם אחר – גם כשהסיפור אמת לגמרי. אם יש בו שקר, החומרה גדולה יותר ונקראת ״הוצאת שם רע״.

כן. אסור להאמין בלב לסיפור שלילי על אדם, ואסור גם להקשיב לו מלכתחילה. אם שמעת בלי כוונה – אל תקבל את הדברים כאמת, ודון את האדם לכף זכות.

אלו דיבורים שאינם לשון הרע ישיר אבל ״מריחים״ ממנו ועלולים לגרום לו: רמזים כמו ״אל תשאל מה קרה איתו״, שבח מוגזם של אדם בפני מי ששונא אותו, או סיפור שלילי ״בצחוק״. גם הם אסורים.

רכילות היא לספר לאדם מה אחרים אמרו או עשו נגדו – ״תדע שפלוני דיבר עליך כך וכך״. זה אסור גם כשזה נכון, כי זה מעורר מריבה ושנאה.

כן, כשיש צורך אמיתי ומועיל – למשל להזהיר מישהו לפני שותפות עסקית או שידוך, או כדי לעזור למי שנפגע. אבל יש לכך תנאים מחמירים, ולכן בכל מקרה כזה כדאי לשאול רב.

מעשר כספים הוא הפרשה של עשירית מהרווחים לצדקה. מרן השולחן ערוך כותב שעשירית היא ״מידה בינונית״, ומי שידו משגת – משובח שייתן עד חומש (חמישית).

גם אדם עני חייב לתת מעט צדקה – לפחות שליש שקל (מטבע קטן) בשנה. מצד שני, לא ייתן אדם בחייו יותר מחמישית מנכסיו, כדי שלא יגיע בעצמו להיות זקוק לאחרים.

יש סדר קדימויות: קודם בני המשפחה הנזקקים (כולל עזרה להורים ולילדים בוגרים), אחר כך עניי הבית והעיר שלך, ואחר כך עניי עיר אחרת.

נותנים בפנים מאירות, בשמחה ובמילה טובה, ושומרים על כבודו של המקבל. מי שנותן בפנים זועפות – מפסיד את זכות המצווה, גם אם נתן הרבה.

מי שנפטר לו קרוב שמתאבלים עליו – אב, אם, בן, בת, אח, אחות או בן/בת זוג – קורע את בגדו, כשהוא עומד. הקריעה נעשית בדרך כלל סמוך להלוויה, בהדרכת אנשי החברה קדישא.

מרגע הפטירה ועד הקבורה הקרוב נקרא ״אונן״. הוא פטור מרוב המצוות – כמו תפילה, ברכות והנחת תפילין – כדי שיתפנה לטפל בכבוד הנפטר ובקבורתו. בזמן הזה הוא אינו אוכל בשר ואינו שותה יין.

השבעה מתחילה מיד אחרי הקבורה. בשבעת הימים האבל יושב נמוך, אינו עובד, אינו מתרחץ להנאה, אינו נועל נעלי עור, אינו לומד תורה (חוץ מעניינים עצובים כמו הלכות אבלות) ואינו פותח בברכת שלום.

הבן אומר קדיש על אביו או אמו בתפילות במניין במשך אחד עשר חודשים מיום הקבורה. נהגו שלא להמשיך את כל שנים עשר החודשים.

באים לבית האבל, ולא פותחים בדיבור עד שהאבל עצמו מתחיל לדבר. בסיום הביקור אומרים את נוסח הניחום – בקהילות הספרדים נהוג ״מן השמים תנוחמו״ – ויוצאים כשהאבל מראה שהוא רוצה לנוח.

טהרת המשפחה היא מערכת הלכות שהתורה נתנה לבני זוג נשואים: בתקופה מסוימת בכל חודש, הקשורה למחזור של האישה, בני הזוג נפרדים זה מזה, ובסיומה האישה טובלת במקווה והם חוזרים להיות יחד.

המקווה הוא בריכה מיוחדת של מים שנבנתה לפי ההלכה. בסוף תקופת הנידה ושבעה ימים נקיים, האישה טובלת בו, ורק לאחר טבילה כשרה במקווה כשר היא חוזרת להיות מותרת לבעלה.

מהרגע שהאישה נעשית נידה – לפי ההלכה, כשהיא מרגישה או רואה דם מגופה – ועד הטבילה, בני הזוג אינם נוגעים זה בזה ושומרים על הרחקות מסוימות, כדי לשמור על הגבול. ההרחקות מוגדרות בהלכה בפירוט.

את ההלכות האלה לומדים באופן אישי עם רב או עם מדריכת כלות מוסמכת – לא מאתר אינטרנט ולא מסיכום כללי. העמוד הזה נותן רק היכרות ראשונית.

ילדים אינם חייבים במצוות מן התורה עד בר/בת מצווה, אבל ההורים מצווים (מדרבנן) לחנך אותם. ״גיל חינוך״ משתנה לפי כל מצווה – מתחילים כשהילד מסוגל להבין ולקיים את אותה מצווה בפועל.

מלמדים את הילד לברך לפני האכילה ואחריה ברגע שהוא מסוגל לומר את הברכה, ולענות ״אמן״ על ברכות של אחרים. ילד חייב בברכות מדרבנן, כדי לחנך אותו.

חובת הצום המלאה מתחילה בבר מצווה (13 לבנים) ובבת מצווה (12 לבנות). ביום כיפור, ילד בריא מגיל תשע בערך מתרגל בהדרגה – דוחים מעט את זמן האוכל הרגיל, לפי כוחו. בשאר הצומות ילדים קטנים אינם צמים.

כיפה – נהוג להרגיל את הבנים לכסות את ראשם מגיל צעיר מאוד. ציצית – מרגע שהילד יודע ללבוש את הטלית הקטן כראוי ולאחוז בציציות בקריאת שמע, האב צריך לקנות לו ציצית כדי לחנכו.