שאלות ותשובות

המילה "מצווה" באה מהשורש צ־ו־ה, כמו "ציווי" ו"צו". מצווה היא הוראה שהקב"ה נתן לעם ישראל בתורה: לעשות דבר מסוים (למשל לנוח בשבת, לכבד הורים, לתת צדקה) או להימנע מדבר מסוים (למשל לא לגנוב, לא לאכול בשר וחלב יחד).

בשפה היומיומית אומרים "עשית מצווה" על כל מעשה טוב, וזה לא רחוק מהאמת. אבל המשמעות המקורית עמוקה יותר: המצווה היא לא רק "דבר נחמד לעשות", אלא מענה לבקשה אישית של בורא עולם. לכן גם בנוסח הברכות אנחנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו וציונו" — הוא קידש אותנו דרך המצוות.

יש מפרשים שקושרים את המילה "מצווה" למילה "צוותא", כלומר חיבור ושותפות. לפי הרעיון הזה, כל מצווה היא נקודת מפגש בין האדם לבוראו. זה הסבר רעיוני ולא דקדוק לשוני מדויק, אבל הוא מבטא יפה את התחושה שהמצוות הן קשר ולא רק רשימת חובות.

המצוות מגיעות משני מקורות שמשלימים זה את זה: התורה שבכתב (חמשת חומשי תורה) והתורה שבעל פה, שמסבירה איך בדיוק מקיימים אותן. הדרך המעשית לקיים את המצוות נקראת "הלכה". בעדות ספרד ועדות המזרח פוסקים לפי השולחן ערוך של מרן רבי יוסף קארו, כפי שהורה מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

מקורות

• תלמוד בבלי מכות·דף כג עמוד ב
• דברים·ו, א

להמשך לימוד

• שיעורמצוות — מה ולמה?
• מאמרלמה מצוות? על טעמי המצוות
• שיעורהלכה ומנהג

המספר 613 מגיע מהתלמוד. רבי שמלאי לימד: "שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה" — שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה, כמניין ימות השנה, ומאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה, כנגד איבריו של האדם (לפי מניין האיברים של חז"ל).

הקישור הזה אינו מקרי. הוא מלמד שהתורה לא נועדה לפינה אחת בחיים: כל יום בשנה ובכל אבר בגוף אפשר לעבוד את בורא עולם. יש גם רמז מוכר: הגימטריה של המילה "תורה" היא 611, ועוד שתי המצוות הראשונות של עשרת הדיברות ("אנוכי" ו"לא יהיה לך") ששמענו ישירות מפי הקב"ה — יחד 613.

התורה עצמה לא מספרת את המצוות ברשימה, ולכן גדולי ישראל עשו את העבודה. הרמב"ם כתב את "ספר המצוות", שבו הוא מונה כל מצווה ומביא את מקורה. "ספר החינוך" מסדר אותן לפי פרשות השבוע ומסביר לכל אחת שורש ורעיון. היו גם מחלוקות קטנות בין המונים — מה נחשב מצווה נפרדת ומה חלק ממצווה אחרת.

חשוב לדעת: לא כל 613 המצוות שייכות לכל אדם ובכל זמן. חלקן קשורות לבית המקדש, חלקן לארץ ישראל, חלקן לכהנים או למלך. ובנוסף ל־613 יש מצוות שתיקנו חכמים, כמו הדלקת נרות חנוכה וקריאת המגילה.

מקורות

• תלמוד בבלי מכות·דף כג עמוד ב
• רמב"ם ספר המצוות·הקדמה
• ספר החינוך·הקדמה

להמשך לימוד

• שיעורמצוות — מה ולמה?
• מאמרלמה מצוות? על טעמי המצוות

למי שמגיע מבחוץ, 613 מצוות ועוד הלכות רבות נשמעים כמו ספר חוקים אינסופי. השאלה הזאת לגיטימית, וחכמים עצמם עסקו בה.

התשובה המפורסמת נמצאת בסוף מסכת מכות, ונאמרת בבתי כנסת רבים אחרי לימוד פרקי אבות: רבי חנניה בן עקשיא אומר "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". המילה "לזכות" פירושה גם לתת זכויות וגם לזכך, לטהר. כל מצווה היא עוד הזדמנות להתקרב.

אפשר לחשוב על זה כמו על קשר בין אנשים קרובים. בקשר אמיתי יש הרבה פרטים קטנים: איך מדברים, מתי מתקשרים, מה זוכרים. הם לא "מכבידים" על האהבה אלא נותנים לה ביטוי בכל יום. כך המצוות פרוסות על כל תחומי החיים — אוכל, עבודה, משפחה, דיבור, זמן ומנוחה — כדי שהקשר עם בורא עולם לא יישאר רק בבית הכנסת.

עוד נקודה: הרבה מצוות אינן "מעשים נוספים" אלא הימנעויות, ורובן חלות רק במצבים מסוימים. בפועל, אדם רגיל פוגש ביום־יום כמה עשרות הרגלים פשוטים, שהופכים מהר לחלק טבעי מהחיים.

וחכמים לימדו גם ש"מצווה גוררת מצווה" — מי שמתחיל במצווה אחת, מגלה שהיא פותחת דלת לבאה אחריה. לא צריך להתחיל מהכול. מתחילים ממה שאפשר.

מקורות

• משנה מכות·ג, טז
• משנה אבות·ד, ב

להמשך לימוד

• מאמרלמה מצוות? על טעמי המצוות
• שיעורמצוות — מה ולמה?
• שיעוראיך מתחילים?

התורה מדברת אלינו בשתי שפות. האחת אומרת "עשה" — קום ופעל: "כבד את אביך ואת אמך", "וקשרתם לאות על ידך" (תפילין), "זכור את יום השבת לקדשו". השנייה אומרת "לא תעשה" — עצור, אל תיגע: "לא תגנובו", "לא תבשל גדי בחלב אמו", "לא תעשה כל מלאכה".

לפי התלמוד יש 248 מצוות עשה ו־365 מצוות לא תעשה. הרבה פעמים אותו נושא כולל את שתיהן. בשבת למשל יש מצוות עשה של "זכור" (קידוש, כבוד ועונג) ומצוות לא תעשה של "שמור" (הימנעות ממלאכה).

יש גם הבדלים הלכתיים. מצוות עשה דורשות פעולה, ולכן בדרך כלל מברכים עליהן לפני שמקיימים אותן ("אשר קדשנו במצוותיו וציונו…"). על הימנעות מאיסור לא מברכים. מי שעבר על מצוות לא תעשה, עבירתו חמורה בדרך כלל יותר ממי שלא קיים מצוות עשה, כי הוא עשה מעשה נגד רצון הבורא. ובכל זאת, חכמים לימדו שאסור לזלזל באף מצווה, כי אין אנו יודעים את שכרה.

יש בזה גם מסר נפשי: חלק מהעבודה הרוחנית הוא לבנות ולהוסיף טוב, וחלק הוא לדעת לעצור ולהגביל את עצמנו. אדם שלם צריך את שני הכוחות.

מקורות

• תלמוד בבלי מכות·דף כג עמוד ב
• שמות·כ, ח
• משנה אבות·ב, א

להמשך לימוד

• שיעורמצוות — מה ולמה?
• שיעורלמה מברכים?

"דאורייתא" פירושו בארמית "מן התורה" — מצווה שנכתבה בתורה או נלמדה ממנה בדרך שמסרה התורה שבעל פה. למשל: שמירת שבת, אכילת מצה בליל הסדר, איסור אכילת חזיר.

"דרבנן" פירושו "מדברי רבותינו" — חכמים קבעו אותה. יש שלושה סוגים עיקריים: מצוות חדשות שתיקנו (כמו הדלקת נרות חנוכה, קריאת המגילה, נטילת ידיים לפני אכילת לחם), "גדרים" שנועדו להרחיק אדם מאיסור תורה (כמו דיני מוקצה בשבת), ומנהגים שהתקבלו בכל ישראל.

למה צריך לשמוע לחכמים? כי התורה עצמה ציוותה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". התלמוד שואל איך מברכים על נר חנוכה "וציונו" — הרי זו מצווה של חכמים? ועונה: הציווי הוא מ"לא תסור". כלומר, מי שמקיים מצוות דרבנן מקיים גם את רצון התורה. הרמב"ם מסביר זאת בהרחבה בהלכות ממרים.

ההבדל המעשי העיקרי הוא בדיני ספק: כשיש ספק במצווה מן התורה — מחמירים; כשיש ספק במצווה מדרבנן — מקלים ("ספק דרבנן לקולא"). וגם בעונש ובחומרה יש הבדלים. אבל לכתחילה, יהודי מקיים את שתיהן באותה רצינות, וכך פסק מרן השולחן ערוך לאורך כל הלכותיו.

מקורות

• דברים·יז, יא
• תלמוד בבלי שבת·דף כג עמוד א
• רמב"ם הלכות ממרים·פרק א

להמשך לימוד

• מאמרתורה שבעל פה — השרשרת שלא נקטעה
• מאמרמה זו הלכה וכיצד היא נפסקת
• שיעורהלכה ומנהג
• שיעורתורה שבכתב ותורה שבעל פה

המצוות מתחלקות, לפי חכמים, ל"משפטים" ול"חוקים". משפטים הם מצוות שגם שכל אנושי היה מגיע אליהן — לא לרצוח, לא לגנוב, לשלם לעובד בזמן. חוקים הם מצוות שהטעם שלהן לא כתוב ולא ברור לנו, כמו איסור שעטנז (צמר ופשתים יחד) או פרה אדומה.

למה לקיים משהו שלא מבינים? משל פשוט: מטופל סומך על רופא מומחה גם כשאינו מבין כל פרט במרשם. אמונה בבורא עולם פירושה שאנחנו סומכים על כך שמי שברא את האדם יודע מה טוב לו, גם במקומות שהשכל שלנו לא מגיע אליהם. בהר סיני אמרו ישראל "נעשה ונשמע" — קודם עשייה, ואחר כך הבנה.

אבל זה לא אומר שאסור לשאול. להפך: הרמב"ם כותב בסוף הלכות מעילה שראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה ולדעת את סוף עניינם כפי כוחו, ומה שלא מצא לו טעם — לא יזלזל בו. ספר החינוך מביא לכל מצווה "שורש", רעיון שעומד מאחוריה. ההבנה מעשירה את הקיום.

וחשוב לזכור: גם כשנותנים טעם, המצווה לא תלויה בו. אדם לא מפסיק לשמור שבת כי "כבר נח מספיק". הטעמים הם חלונות להבנה, לא תנאים.

מקורות

• רמב"ם הלכות מעילה·פרק ח הלכה ח
• שמות·כד, ז
• ספר החינוך·הקדמה

להמשך לימוד

• מאמרלמה מצוות? על טעמי המצוות
• מאמר13 עיקרי האמונה של הרמב"ם
• ציר הזמןמתן תורה בהר סיני

יש אנשים שחושבים: "אם אני לא יכול לקיים הכול, אין טעם להתחיל". זו טעות. מבחינת ההלכה, כל יהודי חייב בכל המצוות שחלות עליו, ואין "מסלול חלקי" רשמי. אבל מבחינת הערך, כל מצווה עומדת בפני עצמה: מי שהניח תפילין פעם אחת, הדליק נרות שבת או נתן צדקה — עשה מצווה שלמה, והיא נחשבת לו.

חכמים אמרו במשנה: "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". כלומר, אל תמדוד מצוות לפי מה שנראה לך גדול או קטן. ובן עזאי לימד: "הוי רץ למצווה קלה… שמצווה גוררת מצווה". כל צעד פותח את הבא.

איך מתקדמים בפועל? רבים מתחילים בשבת (קידוש, נרות, ארוחה משפחתית), בברכות על האוכל, בכשרות בבית, בתפילה קצרה ביום. עדיף להוסיף דבר אחד ולשמור עליו ביציבות מאשר לקבל הכול ביום אחד ולהישבר. מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה ידוע ביחסו המקרב והמכבד לכל יהודי, והדגיש שיש לקרב בדרכי נועם.

ומה עם העבירות? אדם שעדיין לא שומר משהו, לא "מבטל" בזה את המצוות שהוא כן עושה. אבל אין להפוך את זה לאידיאולוגיה של "בחרתי מה מתאים לי" — השאיפה נשארת קיום מלא, והדרך אליה היא בהדרגה ובשמחה. לשאלות אישיות על סדר עדיפויות — כדאי לדבר עם רב.

מקורות

• משנה אבות·ב, א
• משנה אבות·ד, ב
• משלי·ג, יז

להמשך לימוד

• שיעוראיך מתחילים?
• מאמרתשובה — לחזור הביתה
• שאלהאני לא שומר שבת — איך אפשר להתחיל?

דמיינו שני אנשים שאוכלים מצה בליל הסדר. האחד אוכל כי הוא רעב, השני אוכל כי הוא יודע שזו מצווה. מבחוץ המעשה זהה; מבפנים — שונה לגמרי. השאלה האם המעשה לבד מספיק, או שצריך גם את המחשבה, נדונה בתלמוד ("מצוות צריכות כוונה").

מרן השולחן ערוך מביא את שתי הדעות ופוסק: "יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בה, וכן הלכה". הכוונה המינימלית היא פשוטה: לדעת ולרצות שבמעשה הזה אני מקיים את מצוות ה'. זה לא דורש מדיטציה עמוקה — מספיק רגע של מודעות, ולכן רבים אומרים לפני מצווה "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות…".

מה הדין אם שכחו לכוון? בדרך כלל, כשמדובר במצווה מן התורה ובוודאות שלא הייתה כוונה, צריך לחזור ולקיים. במצוות מדרבנן יש מקום להקל. הפרטים משתנים ממצווה למצווה, ולשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

ומעבר לדין, יש את הכוונה במובן העמוק: לשים לב, להתכוון, להרגיש. בתפילה זה קריטי — מרן כותב ש"טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה". מעשה עם לב הוא מעשה חי.

מקורות

• שולחן ערוך אורח חיים·סימן ס סעיף ד
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן א סעיף ד
• תלמוד בבלי ראש השנה·דף כח עמוד ב

להמשך לימוד

• מאמרמבנה התפילה — ולמה
• שיעורלמה מברכים?

יש שלושה סוגים של ברכות: ברכות הנהנין (על אוכל, שתייה וריח), ברכות השבח וההודאה (כמו על ברק או על בשורה טובה), וברכות המצוות. ברכת המצוות נאמרת לפני מצוות עשה, למשל לפני הדלקת נרות שבת, הנחת תפילין, נטילת לולב או קביעת מזוזה.

הנוסח הקבוע הוא: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו…" ואחריו שם המצווה. במילים האלה אנחנו אומרים: המעשה שאני עומד לעשות אינו הרגל או מנהג משפחתי בלבד — הוא ציווי שבו הקב"ה מקדש אותי.

התלמוד במסכת פסחים קובע: "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", כלומר מיד לפני שמקיימים אותן, בלי הפסק. ההיגיון ברור: ברכה נועדה להכין את הלב, ולכן מקומה לפני המעשה ולא אחריו.

לא על כל מצווה מברכים. על מצוות לא תעשה לא מברכים, כי אין בהן מעשה. גם על כמה מצוות עשה לא מברכים, למשל על צדקה או על כיבוד הורים, ויש לכך הסברים שונים בדברי הראשונים. לפי פסקי מרן השולחן ערוך ומרן הרב עובדיה יוסף, נזהרים מאוד מ"ברכה לבטלה" — ברכה שאינה נצרכת — ולכן בספק אם לברך, בדרך כלל לא מברכים. לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• תלמוד בבלי פסחים·דף ז עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן רטו
• רמב"ם הלכות ברכות·פרק יא

להמשך לימוד

• מאמרברכות — לומר תודה על כל דבר
• שיעורלמה מברכים?
• הלכהאיזו ברכה מברכים על קביעת מזוזה?

הרבה אנשים מדמיינים "דתיות" כתפילה, כשרות ושבת. אבל התורה עוסקת בהיקף רחב באותה רצינות ביחסים בין בני אדם. "ואהבת לרעך כמוך" הוא פסוק מפורש בתורה, באמצע פרשה שעוסקת בקדושה. כשגר ביקש מהלל הזקן ללמוד את כל התורה "על רגל אחת", ענה לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד" — מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, "ואידך פירושה הוא, זיל גמור" — והשאר הוא פירוש, לך ולמד.

יש מצוות רבות בתחום הזה: איסור גניבה והונאה במסחר, השבת אבידה, איסור לשון הרע ורכילות, איסור להלבין פני אדם ברבים, תשלום שכר לעובד ביומו, צדקה, הלוואה בלי ריבית, כיבוד הורים, ביקור חולים ונחמת אבלים.

המשנה במסכת יומא מלמדת עיקרון חשוב: "עבירות שבין אדם למקום — יום הכיפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו — אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". כלומר, אי אפשר "לסגור חשבון" עם בורא עולם על חשבון אדם שנפגע.

ובעצם, אין כאן שני עולמות נפרדים. מי שפוגע בבריותיו של הקב"ה פוגע גם ביחס אליו, ומי שמכבד כל אדם — שנברא בצלם אלוקים — עובד בזה את הבורא.

מקורות

• ויקרא·יט, יח
• תלמוד בבלי שבת·דף לא עמוד א
• משנה יומא·ח, ט

להמשך לימוד

• מאמרשמירת הלשון
• הלכהמצאתי חפץ שמישהו איבד – מה אני חייב לעשות?
• שיעורחסד — גמילות חסדים

המשנה במסכת קידושין קובעת את הכלל: "כל מצוות עשה שהזמן גרמה — אנשים חייבין ונשים פטורות; וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמה — אחד אנשים ואחד נשים חייבין; וכל מצוות לא תעשה… אחד אנשים ואחד נשים חייבין".

"מצווה שהזמן גרמה" היא מצווה שחלה רק בזמן מסוים: ציצית (ביום), תפילין (בימי חול, ביום), ישיבה בסוכה (בחג), שמיעת שופר (בראש השנה). מהן נשים פטורות. אבל יש לכלל הזה יוצאים מן הכלל חשובים: נשים חייבות בקידוש של שבת, באכילת מצה בליל הסדר ובשמחת החג, ובמצוות שחכמים תיקנו כמו נרות חנוכה ומגילה.

נשים חייבות בכל האיסורים, ובכל מצוות העשה שאינן תלויות בזמן — כמו מזוזה, צדקה, כיבוד הורים, ברכת המזון. גם בתפילה נשים חייבות; מרן הרב עובדיה יוסף פסק שעיקר החיוב הוא תפילת שחרית ומנחה (תפילת העמידה), כאשר עיקר הפרטים נדונים בהלכה. בנוסף, יש מצוות שנמסרו במיוחד לנשים, כמו הדלקת נרות שבת והפרשת חלה.

הראשונים נתנו לפטור הזה טעמים שונים — ביניהם האחריות לבית ולילדים, שאינה מתאימה לחיוב בזמנים קבועים. בכל מקרה, הפטור אינו אומר שהמצווה "פחות חשובה" אצל נשים, אלא שהדרך של כל אחד בעבודת ה' שונה. לבני אשכנז: נוהגות נשים לברך גם על מצוות שהזמן גרמן שהן מקיימות, ואילו לפי מרן נשים אינן מברכות עליהן.

מקורות

• משנה קידושין·א, ז
• תלמוד בבלי ברכות·דף כ עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן קו סעיף א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן תקפט סעיף ו

להמשך לימוד

• הלכההאם נשים חייבות להתפלל?
• שאלהמה זה קידוש?
• שיעורמצוות — מה ולמה?

במשנה בפרקי אבות נאמר: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות". מגיל 13 ויום אחד, נער נחשב "בר מצווה" — כלומר בר חיוב, מי שהמצוות חלות עליו באופן אישי. נערה מגיעה לחיוב בגיל 12 ויום אחד, כפי שעולה מהמשנה במסכת נידה, ונקראת "בת מצווה". חז"ל הבינו שבנות מתבגרות מעט מוקדם יותר.

"בר מצווה" אינו טקס שהופך מישהו למחויב; החיוב מגיע מעצמו עם הגיל. החגיגה — עלייה לתורה, הנחת תפילין ראשונה, סעודה — היא שמחה על כך שהילד נכנס לעולם המצוות כאדם שלם. בעדות ספרד נוהגים להתחיל להניח תפילין סמוך לבר המצווה.

לפני הגיל הזה יש מצוות "חינוך": ההורים מרגילים את הילד לקיים מצוות לפי הבנתו. ילד שמבין מה זה ברכה — מלמדים אותו לברך. ילד שמבין מה זה שבת — מחנכים אותו לשמור עליה. החינוך הזה נעשה בהדרגה ובאהבה, כדי שבגיל המצוות זה יהיה טבעי ושמח.

גם אחרי בר המצווה, הלימוד לא נגמר — זו רק ההתחלה. לפרטים מעשיים על החינוך בכל גיל, אפשר לעיין בהלכות החינוך באתר.

מקורות

• משנה אבות·ה, כא
• משנה נדה·ה, ו
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן לז סעיף ג

להמשך לימוד

• הלכהמאיזה גיל מתחילים לחנך ילדים לקיים מצוות?
• שיעורחינוך ובר מצווה
• שיעורמעגל החיים: לידה, ברית ובר מצווה

היהדות אינה דורשת מכל העולם להיות יהודים. התלמוד במסכת סנהדרין מונה שבע מצוות שניתנו לכל צאצאי נח — כלומר לכל בני האדם: לא לעבוד עבודה זרה, לא לקלל את השם, לא לרצוח, לא לקיים יחסים אסורים (כמו גילוי עריות), לא לגזול, לא לאכול אבר מבעל חיים חי, ולהקים בתי דין שיבטיחו צדק בחברה.

הרמב"ם מביא אותן להלכה בהלכות מלכים ומוסיף שגוי שמקבל אותן מתוך הכרה שהקב"ה ציווה עליהן נקרא "מחסידי אומות העולם", ויש לו חלק לעולם הבא. זו עמדה מכבדת ופתוחה: צדיקים יש בכל העמים.

עם ישראל קיבל במעמד הר סיני מחויבות רחבה יותר — 613 מצוות — כמו שבט שמונה לשליחות מיוחדת. זו אחריות ולא יוהרה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מי שאינו יהודי ורוצה להצטרף לעם ישראל יכול לעשות זאת בגיור כהלכה, תהליך רציני שמחייב קבלת כל המצוות.

אגב, גם מי שאינו יהודי יכול לתת צדקה, להתפלל לבורא עולם ולעשות מעשים טובים — והם נחשבים לו לזכות. היהדות רואה בכל אדם נברא בצלם אלוקים.

מקורות

• תלמוד בבלי סנהדרין·דף נו עמוד א
• רמב"ם הלכות מלכים·פרק ט הלכה א
• רמב"ם הלכות מלכים·פרק ח הלכה יא
• שמות·יט, ו

להמשך לימוד

• ציר הזמןמתן תורה בהר סיני
• שיעורעם ישראל — מי אנחנו?

אחד היסודות הכי מנחמים ביהדות הוא שאדם אינו כבול לטעויות שלו. הרמב"ם פותח את הלכות תשובה במצוות הווידוי: מי שעבר עבירה ושב, חייב להתוודות לפני הקב"ה ולומר שחטא, שהוא מתחרט ומתבייש במעשיו, ושלא יחזור לכך.

מה התשובה דורשת? לפי הרמב"ם: לעזוב את החטא, להסיר אותו מהמחשבה, להתחרט בלב על העבר ולקבל על עצמו לא לחזור אליו בעתיד. המבחן האמיתי, הוא כותב, הוא כשאדם נקלע שוב לאותו מצב ואינו חוזר על אותה טעות — מתוך תשובה ולא מתוך פחד או חוסר יכולת.

בעבירות שבין אדם לחברו יש שלב נוסף: לבקש סליחה ממי שנפגע, להחזיר מה שנלקח ולפצות על נזק. רק אחרי זה התשובה שלמה. ומי שמבקשים ממנו סליחה בכנות — ראוי שימחל ולא יהיה אכזרי.

חז"ל אמרו: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד". ויש בזה גם מסר חשוב לנפש: טעות היא לא סוף הדרך ולא "הוכחה" שאדם אינו מסוגל. מי שנופל — קם. אין צורך לחכות ליום כיפור; כל יום טוב לתשובה, וזמנה העיקרי הוא עשרת ימי תשובה.

מקורות

• רמב"ם הלכות תשובה·פרק א הלכה א
• רמב"ם הלכות תשובה·פרק ב הלכה ב
• תלמוד בבלי יומא·דף פו עמוד א
• משנה יומא·ח, ט

להמשך לימוד

• מאמרתשובה — לחזור הביתה
• שיעורתשובה

שאלה זו עולה הרבה, ובצדק. העולם השתנה מאוד מאז מעמד הר סיני — למה שהמצוות לא ישתנו?

התשובה של המסורת היהודית היא שהתורה אינה חוקה שניסחו בני אדם לפי צורכי זמנם, אלא דבר ה'. הרמב"ם מונה זאת בין י"ג עיקרי האמונה: "שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא". ובהלכות יסודי התורה הוא כותב שדבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים. בתורה עצמה נאמר: "לא תוסיפו על הדבר… ולא תגרעו ממנו".

אבל נצחיות אינה קיפאון. התורה שבעל פה כוללת כלים לחשוב על כל מצב חדש. כשהגיע החשמל, פוסקי ההלכה דנו האם הדלקת אור בשבת היא מלאכה. כשהגיעו רפואה מתקדמת, טכנולוגיה ומדינה מודרנית — גדולי הפוסקים, ובראשם בדורנו מרן הרב עובדיה יוסף, כתבו אלפי תשובות שמיישמות את העקרונות הקבועים על המציאות המשתנה.

ובפן האנושי: ערכים כמו מנוחה שבועית, צדקה, כיבוד הורים, דיבור נקי וקדושת המשפחה אינם "מיושנים" — הם חסרים לעולם המודרני יותר מתמיד. דווקא העובדה שהם לא משתנים עם האופנה נותנת לחיים יציבות.

מקורות

• רמב"ם הלכות יסודי התורה·פרק ט הלכה א
• דברים·ד, ב
• רמב"ם פירוש המשניות·הקדמה לפרק חלק, היסוד התשיעי

להמשך לימוד

• מאמר13 עיקרי האמונה של הרמב"ם
• שיעורי"ג עיקרי האמונה
• מאמרתורה שבעל פה — השרשרת שלא נקטעה
• ציר הזמן"יחוה דעת" ו"חזון עובדיה" — הלכה לכל בית

מתוך 613 המצוות, רק חלק נוהג בכל מקום ובכל זמן. ראשית, יש מצוות שתלויות בבית המקדש: קרבנות, עלייה לרגל בשלוש הרגלים עם קרבן, עבודת הכהנים במקדש, ודינים רבים של טומאה וטהרה. מאז חורבן בית המקדש השני לפני כאלפיים שנה, אי אפשר לקיים אותן.

שנית, יש "מצוות התלויות בארץ" — כמו תרומות ומעשרות, שמיטה וביכורים. חלקן נוהגות היום בארץ ישראל (בצורות שונות), ואינן נוהגות בחוץ לארץ. שלישית, יש מצוות שתלויות במצבים מסוימים: מצוות של מלך, של סנהדרין, או מצוות שחלות רק על מי שנקלע למצב מסוים (כמו השבת אבידה למי שמצא).

אם כך — מה עושים עם המצוות שאי אפשר לקיים? חכמים לימדו שמי שעוסק בלימוד תורת הקרבנות, כאילו הקריב קרבן. לכן אומרים בכל בוקר את "פרשת הקרבנות", והתפילות עצמן נתקנו כנגד הקרבנות. וגם ערגה: שלוש פעמים ביום אנחנו מתפללים לבניין בית המקדש ולחזרת העבודה.

ובפועל, גם בלי מקדש נשארות מאות מצוות שאדם יכול לקיים בכל יום — בבית, בעבודה, בשולחן ובדיבור. יש עבודה לכל אחד.

מקורות

• תלמוד בבלי מנחות·דף קי עמוד א
• ספר החינוך·הקדמה
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן א סעיף ה

להמשך לימוד

• מאמרבית המקדש — מה היה שם ומה נשאר
• שיעורשחרית צעד־צעד: מההשכמה עד הקרבנות
• מאמרארץ ישראל — בהלכה ובלב
• שיעורמצוות — מה ולמה?