הסיפור מתחיל בשתי מילים

הסיפור של עם ישראל מתחיל בציווי קצר לאברהם: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. אברהם יוצא לדרך בלי לדעת לאן, ומגיע לארץ כנען. שם הקב״ה מבטיח לו: ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״.

מאז, ההבטחה הזאת עוברת לאורך כל התורה — ליצחק, ליעקב, ולבני ישראל ביציאת מצרים. כל ספר דברים הוא בעצם נאום ארוך של משה לפני הכניסה לארץ: איך לחיות בה, ולמה היא מיוחדת.

משה רבנו עצמו לא זכה להיכנס לארץ. התורה מספרת שהתחנן: ״אעברה נא ואראה את הארץ הטובה״, והמדרש אומר שהתפלל תפילות רבות מאוד — ובכל זאת נאמר לו שיראה אותה רק מרחוק. הגעגוע הזה של גדול הנביאים מלמד כמה הארץ יקרה.

ארץ ש״עיני ה׳ בה״

התורה מתארת את ארץ ישראל במילים יוצאות דופן: ״ארץ אשר ה׳ אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה״. כלומר, ההשגחה של הקב״ה מורגשת בה בצורה ישירה במיוחד.

הארץ גם תלויה בגשם. בניגוד למצרים, שנשענת על הנילוס, בארץ ישראל מחכים לגשם ומתפללים עליו. התלות הזאת מזכירה כל הזמן שהפרנסה באה מלמעלה.

רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, מסביר שארץ ישראל מתאימה במיוחד לחיים רוחניים ולנבואה, כמו שאדמה מסוימת מתאימה במיוחד לגפן. הוא עצמו כתב ״ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״ — ובסוף ימיו יצא לדרך לארץ.

רש״י, בפירושו הראשון על התורה, שואל: למה התורה מתחילה בבריאת העולם, ולא במצווה הראשונה? והוא עונה: כדי שאם יאמרו אומות העולם לישראל שלקחו ארץ שאינה שלהם, יוכלו לענות — כל הארץ של הקב״ה, הוא ברא אותה ונתן אותה למי שרצה.

מצוות שאפשר לקיים רק כאן

חלק מהמצוות קשורות לאדמה עצמה, ולכן הן נוהגות רק בארץ ישראל. הן נקראות ״מצוות התלויות בארץ״.

החשובות שבהן הן תרומות ומעשרות: מכל פרי וירק שגדל בארץ מפרישים חלקים מסוימים, שבזמן המקדש ניתנו לכהנים, ללויים ולעניים. גם היום חובה להפריש אותם לפני האכילה, אלא שהיום ההפרשה נעשית בצורה סמלית ובנוסח מיוחד. בחנויות וברשתות, ההכשר דואג לכך; מי שקוטף מהגינה בבית צריך להפריש בעצמו.

מצווה נוספת היא שמיטה: כל שבע שנים האדמה ״נחה״, ולא עובדים בה. יש גם ערלה — איסור לאכול פירות של עץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו — אלא שערלה נוהגת גם מחוץ לארץ. הפרטים רבים, ולשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מצווה נוספת הייתה ״ביכורים״: החקלאי היה מביא את הפירות הראשונים שהבשילו בשדהו לבית המקדש, ואומר שם הצהרה של תודה, שמתחילה ב״ארמי אובד אבי״ ומסתיימת בהודיה על ״ארץ זבת חלב ודבש״. את הפסוקים האלה אנחנו קוראים עד היום בהגדה של פסח.

גם בימינו, מי שקונה פירות וירקות בארץ ישראל צריך לוודא שהופרשו מהם תרומות ומעשרות. מרן הרב עובדיה הקפיד מאוד על עניין זה, וכתב שעדיף לקנות במקום שיש בו השגחה מוסמכת שדואגת להפרשה.

מצוות יישוב הארץ

הגמרא אומרת: ״לעולם ידור אדם בארץ ישראל״, ומפליגה בשבח מי שגר בה. הרמב״ן מונה את ישיבת ארץ ישראל כמצוות עשה מן התורה, על פי הפסוק ״והורשתם את הארץ וישבתם בה״.

הרמב״ם כותב שגדולי החכמים היו מנשקים את גבולות ארץ ישראל ומתגלגלים בעפרה, מרוב אהבה. האהבה לארץ איננה רעיון מופשט — היא רגש עמוק שמלווה את העם בכל הדורות.

גם בגלות, יהודים שלחו כסף לתמוך ביושבי הארץ, עלו אליה למרות הקשיים, וביקשו להיקבר בה. בכל דור היו עליות, גדולות כקטנות, עד לקיבוץ הגלויות של הדורות האחרונים.

הגמרא אומרת גם: ״כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא״. והרמב״ם פוסק שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצמיתות, חוץ ממקרים מסוימים, כמו לימוד תורה, נישואין או פרנסה בשעת רעב.

הארץ בתפילה ובברכות

בברכת המזון יש ברכה שלמה על הארץ: ״נודה לך… על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה״. בברכה האחרונה על פירות שבעת המינים — שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר — מודים ״על הארץ ועל הפירות״.

בעמידה מבקשים ״ותקבץ נדחינו… מארבע כנפות הארץ לארצנו״, וגם על הגשם והטל, לפי עונות השנה של ארץ ישראל. כך, גם יהודי בקצה העולם מתפלל לפי מזג האוויר של הארץ.

כאמור, את תפילת העמידה מתפללים כשהפנים לכיוון ארץ ישראל, ובתוכה לכיוון ירושלים.

גם לוח התפילה נקבע לפי הארץ: בארץ ישראל מתחילים לבקש ״ותן טל ומטר לברכה״ בליל ז׳ בחשוון, כדי שעולי הרגל שבאו לירושלים בסוכות יספיקו לחזור לבתיהם לפני הגשמים. כך המקדש ומסלולי העולים ממשיכים לקבוע את התפילה שלנו עד היום.

עולים בכל הדורות

גם בתקופות הקשות ביותר לא פסקה העלייה לארץ. הרמב״ן, שגורש מספרד, הגיע לירושלים בשנת 1267, מצא אותה כמעט ריקה מיהודים, והקים בה מחדש בית כנסת וקהילה. רבי עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה, עלה מאיטליה בסוף המאה ה־15, ותיאר במכתביו את חיי היהודים בירושלים.

במאה ה־16 הפכה צפת למרכז תורה עולמי, עם מרן רבי יוסף קארו, האר״י הקדוש ורבים אחרים. במאה ה־18 עלה רבי חיים בן עטר, בעל ״אור החיים״, ממרוקו לירושלים, ובאותה תקופה עלו גם תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הגר״א.

בשנת 1882 יצאו קבוצות מיהודי תימן לדרך הארוכה לירושלים, כמעט באותו זמן שעלו מאירופה אנשי ״ביל״ו״. כך, מכל קצות העולם ובלי שום תיאום ביניהם, חזרו יהודים לארץ שעליה התפללו.

טעויות נפוצות

יש שחושבים שקדושת הארץ פירושה שהחיים בה צריכים להיות קלים. אבל חכמים אמרו שארץ ישראל נקנית ״ביסורים״ — כלומר, בהשקעה ובמסירות. הקושי הוא חלק מהקשר.

ויש שחושבים שהקשר לארץ הוא עניין פוליטי. בעיני התורה זה קודם כול קשר רוחני ומעשי: מצוות, תפילה, אהבה ושמירה על הקדושה של המקום.

ויש גם טעות הפוכה: לחשוב שיהודי שחי בחוץ לארץ ״פחות יהודי״. לאורך כל הדורות, רוב העם חי בגלות, ושם נכתבו התלמוד הבבלי והשולחן ערוך. הקשר לארץ הוא חלק מהזהות של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא חי.

בשורה התחתונה

ארץ ישראל היא ההבטחה הראשונה שקיבל אברהם, ונשארה בלב העם בכל גלויותיו. מי שחי בה מקיים מצוות מיוחדות, ומי שגר רחוק ממנה פונה אליה בכל תפילה.

צעד קטן להתחלה: בפעם הבאה שאוכלים תמרים, ענבים או זיתים, לשים לב לברכה ״על הארץ ועל הפירות״ — ולהגיד אותה עם הלב.