ימים של אבל משותף

בקיץ, בעיצומו של החופש הגדול, מגיעים שלושה שבועות שבהם משהו משתנה. לא עורכים חתונות בחלק מהזמן, מוזיקה שקטה, ובסופם יום צום שבו אנשים יושבים על הרצפה בבית הכנסת וקוראים מגילה עצובה.

התקופה הזאת נקראת ״בין המצרים״, על שם פסוק במגילת איכה: ״כל רודפיה השיגוה בין המצרים״. ״מצרים״ כאן הם מקומות צרים — זמן של לחץ וצרה. התקופה מתחילה בצום שבעה עשר בתמוז ומסתיימת בצום תשעה באב.

מה קרה בתאריכים האלה

המשנה במסכת תענית מונה חמישה דברים שקרו בי״ז בתמוז, ביניהם שבירת הלוחות בידי משה אחרי חטא העגל, והבקעת חומות ירושלים לפני חורבן הבית השני. מאז, הלכה צום מהבוקר עד הערב.

על תשעה באב המשנה מונה גם היא חמישה דברים: נגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ אחרי חטא המרגלים, נחרב הבית הראשון, נחרב הבית השני, נכבשה העיר ביתר בסוף מרד בר כוכבא, ונחרשה ירושלים.

גם בדורות מאוחרים נקשרו אסונות לתאריך הזה או לסמוך לו, ובהם גירוש ספרד. כך הפך תשעה באב ליום שבו מתאבלים לא רק על בית המקדש, אלא על כל הצרות שעברו על העם.

הגמרא מקשרת את תשעה באב לחטא המרגלים: באותו לילה בכו בני ישראל במדבר בלי סיבה אמיתית, אחרי ששמעו דיבה רעה על הארץ. ונאמר להם: ״אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות״. כלומר, השורש של היום הזה הוא חוסר אמון — ויחס לא נכון לארץ ולמתנות שה׳ נותן.

שלושת השבועות: מה נוהגים

מי״ז בתמוז מתחילה תקופה של צער. נמנעים מלברך ״שהחיינו״ על פרי חדש או בגד חדש, מלבד בשבת. נוהגים גם להימנע ממוזיקה וריקודים.

לגבי חתונות ותספורת יש הבדל בין המנהגים. לפי מרן השולחן ערוך, האיסור להסתפר ולכבס חל בשבוע שבו חל תשעה באב, וכך נוהגים הספרדים. לבני אשכנז: נמנעים מתספורת ומחתונות כבר מי״ז בתמוז.

מרן הרב עובדיה יוסף התיר לספרדים לערוך חתונה עד ראש חודש אב. מראש חודש אב והלאה — כולם נמנעים.

השבתות שבתוך שלושת השבועות הן שבתות רגילות, עם סעודות, זמירות ושמחת שבת. אין מתאבלים בשבת. גם מי שנוהג להימנע ממוזיקה ומשמחות בימי החול, שר בשבת את שירי השבת כרגיל.

משנכנס אב — תשעת הימים

המשנה אומרת: ״משנכנס אב ממעטין בשמחה״. מראש חודש אב ועד תשעה באב האבל מתעצם.

נוהגים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימים האלה, חוץ משבת ומסעודת מצווה, כמו ברית מילה או סיום מסכת. יש הבדלים בין קהילות לגבי היום שבו מתחילים, ומי שאינו יודע מה מנהג משפחתו — כדאי לשאול רב.

בשבוע שחל בו תשעה באב נמנעים, לפי מרן, מתספורת, מכיבוס בגדים ומלבישת בגדים מכובסים. נמנעים גם ממקח וממכר של דברי שמחה ומשיפוצים של נוי. המטרה אינה להעניש את עצמנו, אלא לא לעבור על הימים האלה כאילו לא קרה כלום.

תשעה באב עצמו

בערב תשעה באב אוכלים ״סעודה מפסקת״ — ארוחה צנועה, ויש שנוהגים לאכול ביצה קשה טבולה באפר, סמל של אבל. הצום מתחיל בשקיעה ונמשך עד צאת הכוכבים למחרת, כמו ביום כיפור.

בתשעה באב אסורים חמישה דברים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה (מריחת קרמים ושמנים), נעילת נעלי עור, ויחסי אישות. יושבים על הרצפה או על כיסא נמוך עד חצות היום, ואין מברכים איש את רעהו ב״שלום״.

אפילו לימוד תורה רגיל אסור, כי לימוד התורה משמח. מותר ללמוד רק עניינים עצובים, כמו ספר איוב, מגילת איכה והלכות אבלות. בבוקר מתפללים בלי טלית ותפילין, ומניחים אותם במנחה.

חולים, וכן מי שמצבם מיוחד, צריכים לברר את דינם. לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

בליל תשעה באב ובבוקר קוראים את מגילת איכה ואומרים ״קינות״ — שירי אבל שנכתבו לאורך הדורות על החורבן ועל צרות ישראל. אחרי הצום, בליל עשירי באב ובבוקרו עד חצות היום, נוהגים עדיין להימנע מבשר ויין, כי בית המקדש המשיך לבעור גם ביום העשירי.

אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, כי בשבת אסור להתענות ולהתאבל. לפי השולחן ערוך, גם נשים מעוברות ומניקות מתענות בתשעה באב, אלא שבמקרה של חולשה או חשש לבריאות יש להקל. בעניינים כאלה — חובה להתייעץ עם רב ועם רופא.

למה להתאבל על משהו שקרה לפני אלפיים שנה?

זו שאלה טובה. התשובה היא שהאבל בתשעה באב אינו רק על אבנים. הוא על המצב שבו העולם עדיין לא מתוקן: שנאה, פירוד, וריחוק מהקב״ה.

הגמרא אומרת שהבית השני נחרב בגלל ״שנאת חינם״. לכן הימים האלה הם הזדמנות לעבודה פנימית: לסלוח, לפייס, לדבר טוב על אחרים. רבים מקדישים את בין המצרים לחיזוק באהבת ישראל ובשמירת הלשון.

וחכמים הבטיחו: ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״. האבל הוא לא סוף — הוא הדרך לשמחה.

יש עוד פרט מפתיע: בתשעה באב לא אומרים תחנון, כי הנביא קרא לו ״מועד״, כמו בפסוק ״קרא עלי מועד״ במגילת איכה. המסורת רואה בו גם יום שבו נולדת הגאולה. יום של עצב עמוק, שבתוכו כבר טמון זרע של תקווה.

שלוש שבתות של פורענות ושבע של נחמה

גם קריאת ההפטרות בשבתות משקפת את הדרך הזאת. בשלוש השבתות של בין המצרים קוראים בבית הכנסת נבואות קשות על החורבן. השבת שלפני תשעה באב נקראת ״שבת חזון״, על שם ההפטרה שפותחת ב״חזון ישעיהו״.

מיד אחרי תשעה באב מתחילות שבע שבתות של נחמה. הראשונה נקראת ״שבת נחמו״, על שם הפסוק ״נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם״. השבע האלה מובילות אותנו עד ראש השנה.

המבנה הזה מלמד משהו עמוק: אחרי השבר מגיעה הנחמה, ואחריה התחלה חדשה. האבל לא עומד בפני עצמו — הוא חלק ממסלול שנגמר בתשובה ובתקווה.

בשורה התחתונה

בין המצרים הם שלושה שבועות של זיכרון, שמגיעים לשיאם בצום תשעה באב. מתמעטים בשמחה, אבל לא מאבדים תקווה.

הנביא זכריה הבטיח שהצומות האלה יהפכו יום אחד ל״ששון ולשמחה ולמועדים טובים״. עד אז, אפשר לקחת מהימים האלה משהו מעשי אחד: ליזום פיוס עם מישהו שהתרחקנו ממנו.

ויש סימן מעודד בלוח השנה עצמו: שישה ימים בלבד אחרי תשעה באב מגיע ט״ו באב. המשנה אומרת עליו ״לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים״. מן העצב הגדול ביותר, הלוח מוביל במהירות אל השמחה.