בית אחד באמצע העולם

שלוש פעמים ביום, בתפילת העמידה, מבקש יהודי: ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״. בסוף העמידה מוסיפים: ״שייבנה בית המקדש במהרה בימינו״. אבל רוב האנשים לא באמת יודעים על מה הם מתפללים. מה היה שם? ולמה הוא כל כך חשוב?

בית המקדש היה המבנה המרכזי של עם ישראל בירושלים, על הר הבית. התורה מתארת את מטרתו במשפט קצר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ — מקום שבו השכינה, כלומר הנוכחות של ה׳, מורגשת בעולם בצורה מיוחדת.

מהמשכן למקדש

לפני שהיה מקדש, היה משכן. במדבר, אחרי מתן תורה, בנו בני ישראל מבנה נייד מעץ, בדים ומתכות, שליווה אותם במסעותיהם. אחרי הכניסה לארץ עמד המשכן במקומות שונים, ביניהם שילה.

דוד המלך רצה לבנות בית קבע לה׳, אבל נאמר לו שבנו הוא שיבנה אותו. שלמה המלך בנה את בית המקדש הראשון בירושלים, ״בהר המוריה״. ספר מלכים מתאר את הבנייה ואת חנוכת הבית, ואת התפילה הגדולה של שלמה שבה ביקש שכל מי שיתפלל לכיוון הבית — תפילתו תישמע.

הרמב״ם מונה את בניית המקדש כמצוות עשה מן התורה: לבנות בית לה׳ שבו מקריבים קורבנות ועולים אליו לרגל שלוש פעמים בשנה.

אחרי גלות בבל, כורש מלך פרס הכריז שהיהודים רשאים לחזור ולבנות את הבית. הבנייה נתקלה בקשיים והתעכבה, אבל לבסוף הושלמה בשנה השישית למלכות דריוש, כפי שמסופר בספר עזרא. בית שני היה צנוע בהתחלה, וזקנים שזכרו את הבית הראשון בכו כשראו אותו.

מה היה בפנים

בלב המקדש היה ״קודש הקודשים״, ובבית הראשון עמד בו ארון הברית ובו הלוחות. לשם נכנס רק הכהן הגדול, ורק פעם אחת בשנה — ביום הכיפורים.

לפניו היה ״ההיכל״, ובו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת. בחוץ, בעזרה, עמד המזבח הגדול שעליו הקריבו קורבנות. הכהנים — צאצאי אהרן — עשו את העבודה, והלויים שרו ונגנו.

בחגים פסח, שבועות וסוכות עלו לירושלים המוני אנשים מכל הארץ. זו מצוות ״עלייה לרגל״. המקדש היה לא רק מקום פולחן, אלא גם המקום שבו העם כולו נפגש ומרגיש אחד.

שני חורבנות, שתי סיבות

בית המקדש הראשון עמד כמה מאות שנים, ונחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל, בתשעה באב. אחרי כשבעים שנות גלות חזרו חלק מהגולים, ובהנהגת זרובבל, עזרא ונחמיה נבנה בית המקדש השני.

בית שני עמד כארבע מאות ועשרים שנה. הורדוס שיפץ והגדיל אותו מאוד, והגמרא אומרת: ״מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו״. בשנת 70 לספירה נחרב גם הוא, בידי הרומאים, ושוב בתשעה באב.

הגמרא שואלת למה נחרבו. על הבית הראשון היא עונה: בגלל עבודה זרה, עריות ושפיכות דמים. על הבית השני, שבו עסקו בתורה ובמצוות, היא עונה: בגלל ״שנאת חינם״. המסר ברור: מה שהחריב את המקדש לא היה רק אויב מבחוץ, אלא פירוד מבפנים.

הגמרא מביאה דוגמה מוחשית לשנאת החינם: סיפור קמצא ובר קמצא. אדם אחד ערך סעודה, ומשרתו הזמין בטעות את שונאו. בעל הבית גירש את האורח בבושת פנים, והחכמים שישבו שם לא מחו. האורח הנעלב הלך והלשין לשלטון הרומי, ומשם התגלגל החורבן. אירוע ״קטן״ של השפלה הוביל לאסון גדול.

מה נשאר: הכותל, הקדושה והתפילה

מבית המקדש לא נשאר מבנה שלם. נשאר הר הבית, ונשארו קטעי חומות שהקיפו אותו. המפורסם שבהם הוא הכותל המערבי — חלק מהקיר החיצוני שבנה הורדוס. המדרש אומר שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי לעולם, ולכן הוא הפך למקום התפילה החשוב ביותר בעולם היהודי.

הרמב״ם פוסק שקדושת מקום המקדש לא בטלה גם אחרי החורבן. מכאן נובעות הלכות חמורות לגבי הכניסה להר הבית בזמן הזה. מרן הרב עובדיה יוסף, כמו רוב גדולי הפוסקים, הורה שלא לעלות להר הבית. לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

ובמקום הקורבנות באה התפילה. הנביא הושע אומר ״ונשלמה פרים שפתינו״ — המילים שלנו באות במקום הקורבנות. לכן תפילות היום מקבילות לקורבנות שהיו מקריבים בכל יום.

האמונה בבניין בית המקדש בעתיד היא חלק מהאמונה בגאולה. הרמב״ם כותב שהמלך המשיח יבנה את המקדש במקומו ויקבץ את נדחי ישראל. הנביא יחזקאל ראה בנבואה את הבית העתידי, ותיאר אותו בפרקים האחרונים של ספרו.

עד אז, אנחנו לא בונים אותו בידיים, אלא מתפללים עליו ומתכוננים אליו. כל תפילה, כל לימוד וכל מעשה של אחדות מקרבים אותו.

כדאי לדעת: הכותל המערבי אינו קיר של בית המקדש עצמו, אלא חלק מחומת התמך שהקיפה את הר הבית. גם כיפת הסלע, המבנה בעל הכיפה המוזהבת, איננה בית המקדש — היא נבנתה מאות שנים אחרי החורבן, על ההר שעליו עמד המקדש.

איך זוכרים את המקדש היום

בכל שנה מתאבלים על החורבן בשלושת השבועות שבין י״ז בתמוז לתשעה באב, ובצום תשעה באב עצמו. בליל הסדר שמים על הקערה זרוע ומזכירים את קורבן הפסח. בסוכות נוטלים ארבעה מינים כל שבעת הימים ״זכר למקדש״.

גם בחתונה שוברים כוס, כדי שהשמחה הפרטית לא תשכיח את החסר הכללי. וגם בבית רגיל משאירים, לפי ההלכה, חלק קטן בלי טיח, זכר לחורבן.

גם ברכת כהנים היא זיכרון חי מהמקדש. צאצאי אהרן הכהן, שעבדו במקדש, עולים עד היום לברך את העם בנוסח שהתורה קבעה: ״יברכך ה׳ וישמרך״. בארץ ישראל, ובקהילות הספרדים גם בחוץ לארץ, עושים זאת בכל יום. וגם הלויים ממשיכים לשמש: הם רוחצים את ידי הכהנים לפני הברכה.

בסעודת שבת וחג נוהגים לומר לפני ברכת המזון את מזמור ״שיר המעלות, בשוב ה׳ את שיבת ציון״, שמתאר את השמחה העתידית בשיבה לציון. כך, ברגע של שובע ונחת, נזכרים במה שעדיין חסר.

יום רגיל במקדש

בכל יום, בבוקר ובין הערביים, הקריבו במקדש ״קורבן תמיד״ — כבש אחד בכל פעם, בשם כל עם ישראל. הכהנים הדליקו את המנורה, הקטירו קטורת, והלויים שרו מזמור של היום, אותו ״שיר של יום״ שאנחנו אומרים עד היום בסוף תפילת שחרית.

הגמרא אומרת שתפילות שחרית ומנחה נתקנו כנגד שני קורבנות התמיד. כלומר, כשאנחנו מתפללים בבוקר ובצהריים, אנחנו ממשיכים את הקצב של המקדש.

ביום הכיפורים עשה הכהן הגדול עבודה מיוחדת, שהתורה מתארת בפרוטרוט בספר ויקרא, ושאותה אנחנו מתארים בתפילת מוסף של יום כיפור, בפיוט ״סדר העבודה״. זה הרגע שבו העם כולו עמד בעזרה וחיכה לראות את הכהן הגדול יוצא בשלום מקודש הקודשים.

בשורה התחתונה

בית המקדש היה המקום שבו עם ישראל הרגיש הכי קרוב לבורא ולעצמו. החורבן לא מחק את הקשר הזה — הוא הפך אותו לגעגוע ולתפילה.

ולפי חכמים, מה שנחרב בגלל שנאת חינם ייבנה בזכות אהבת חינם. כל מעשה טוב בין אדם לחברו הוא, במובן מסוים, לבנה בבניין הבא.