שאלות ותשובות

סיפורו של עם ישראל מתחיל באדם אחד: אברהם, שנקרא בתחילה אברם. הוא נולד באור כשדים, במסופוטמיה, לפני כ־3,800 שנה. לפי המסורת, הוא נולד בשנת א'תתקמ"ח לבריאת העולם.

התורה מתחילה את סיפורו בציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". אבל הרמב"ם, על פי דברי חז"ל, מספר מה קרה קודם: אברהם גדל בבית של עובדי אלילים, ומגיל צעיר התחיל לחשוב — איך ייתכן שהעולם מתנהג בסדר כל כך מופלא בלי מנהיג? הוא חקר והתבונן, עד שהגיע להכרה שיש בורא אחד, והוא מנהיג את הכול. מאז התחיל ללמד את האנשים סביבו.

אברהם היה איש של חסד. אוהלו היה פתוח לארבע רוחות, והוא רץ לקבל אורחים, גם כשהיה חולה. הוא התפלל גם בעד אנשי סדום הרשעים. ה' כרת איתו ברית, הבטיח לו שזרעו יהיה עם גדול ושהארץ תינתן לו, ונתן לו את מצוות ברית המילה.

הוא עמד בעשרה ניסיונות, והקשה מכולם היה עקדת יצחק — הבן שחיכה לו כל חייו. מתוך הניסיון הזה למדנו מה זו אמונה שלמה.

אברהם הוא "אבינו" — לא רק של מי שנולד יהודי, אלא גם של כל מי שמצטרף לעם ישראל. כל יהודי נושא בתוכו משהו מהאומץ שלו לחשוב אחרת, ומהלב הפתוח שלו לאחרים.

מקורות

• בראשית·יב, א-ג
• רמב"ם הלכות עבודה זרה·פרק א הלכה ג
• בראשית·יח, א-ח
• משנה אבות·ה, ג

להמשך לימוד

• ציר הזמןהולדת אברהם אבינו
• ציר הזמןאברהם מגלה את הבורא (מדרש)
• ציר הזמןלך לך — העלייה לארץ כנען
• שיעוריום 4 — לך לך

בתפילה, בכל יום, אנחנו פונים ל"אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". הגמרא אומרת שהתואר "אבות" שמור רק לשלושה, ו"אמהות" — רק לארבע. הם המשפחה שממנה צמח עם שלם.

אברהם ושרה: הזוג הראשון שהכיר בבורא והפיץ את האמונה. שרה הייתה נביאה, ולפי חז"ל ראתה ברוח הקודש אפילו יותר מאברהם בעניינים מסוימים. אחרי שנים ארוכות בלי ילדים, נולד להם יצחק.

יצחק ורבקה: יצחק הוא מי שעלה על המזבח בעקדה, והוא מסמל את המסירות השקטה והיראה. רבקה, שנבחרה בזכות החסד שלה ליד הבאר, ידעה לראות את העתיד של בניה ולפעול בתבונה.

יעקב, רחל ולאה: יעקב עבר חיים מלאי קשיים — בריחה מעשו אחיו, שנים אצל לבן, מכירת יוסף. הוא נקרא גם "ישראל", אחרי שנאבק במלאך וניצח. רחל ולאה, ואיתן בלהה וזלפה, ילדו לו שנים עשר בנים — השבטים — ומהם יצא עם ישראל.

חז"ל אומרים ש"מעשה אבות סימן לבנים": מה שעבר על האבות מרמז על מה שיעבור על צאצאיהם. לכן הסיפורים בספר בראשית אינם רק היסטוריה משפחתית, אלא מפה של הדרך של עם ישראל. האבות ומרבית האמהות קבורים במערת המכפלה בחברון, ורחל — בדרך לבית לחם.

מקורות

• תלמוד בבלי ברכות·דף טז עמוד ב
• תלמוד בבלי מגילה·דף יד עמוד א
• בראשית·לב, כט
• בראשית·לה, כג-כו
• בראשית·מט, כט-לא

להמשך לימוד

• שיעוריום 5 — עקדת יצחק
• שיעוריום 6 — יעקב: הסולם והשם ישראל
• ציר הזמןהולדת השבטים
• ציר הזמןפטירת שרה ומערת המכפלה

הירידה למצרים מתחילה בסיפור משפחתי כואב. יוסף, הבן האהוב של יעקב, עורר את קנאת אחיו, והם מכרו אותו לסוחרים שהביאו אותו למצרים. שם, אחרי שנים בכלא, פתר את חלומות פרעה והתמנה למשנה למלך, האחראי על אוצרות המזון בשנות הרעב.

כשהרעב פגע גם בארץ כנען, ירדו אחי יוסף לקנות אוכל במצרים. אחרי מפגש דרמטי, יוסף התגלה אליהם — "אני יוסף" — ויעקב ירד עם כל המשפחה, שבעים נפש, לגור בארץ גושן.

כבר לאברהם נאמר בברית בין הבתרים שזרעו יהיה "גר בארץ לא להם" וישועבד, ואחר כך ייצא ברכוש גדול. במצרים התקיים הדבר: בני ישראל פרו ורבו מאוד, ואז "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". הוא ראה בעם הגדל איום, ושם עליו עבודת פרך — בניית ערים, טיט ולבנים. בהמשך גזר שכל בן זכר יושלך ליאור.

למה זה קרה? חז"ל והמפרשים נתנו כמה תשובות, אבל אחד הרעיונות המרכזיים הוא ש"כור הברזל" של מצרים יצר עם: משפחה של שבעים נפש הפכה בתוך השעבוד לאומה שלמה, שיודעת מה זה סבל ולכן יודעת מה זה חופש. כמה וכמה מצוות בתורה נימוקן "כי גרים הייתם בארץ מצרים" — לזכור את הזר והחלש.

לפי המסורת, הגלות במצרים נמשכה 210 שנה מהירידה ועד היציאה.

מקורות

• בראשית·טו, יג-יד
• בראשית·מו, כז
• שמות·א, ח-יד
• שמות·כב, כ
• רש"י על התורה·בראשית מב, ב

להמשך לימוד

• ציר הזמןמכירת יוסף
• ציר הזמןיעקב יורד מצרימה
• ציר הזמןפטירת יוסף ותחילת השעבוד
• שיעוריום 7 — יוסף ואחיו

אחרי שנים של שעבוד, ה' נגלה למשה בסנה הבוער ושלח אותו לפרעה עם המשפט המפורסם: "שלח את עמי". פרעה סירב, ובאו עשר המכות — דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. בלילה של המכה האחרונה, בני ישראל הקריבו את קרבן פסח, ובבוקר יצאו ממצרים, כשש מאות אלף גברים ועוד נשים וילדים.

פרעה התחרט ורדף אחריהם. מול הים, כשנראה שאין מוצא, ה' קרע את ים סוף, בני ישראל עברו ביבשה, והמצרים טבעו. משה ובני ישראל שרו את "שירת הים", ומרים הובילה את הנשים בתופים ובמחולות.

למה זה כל כך מרכזי? הדיבר הראשון בעשרת הדברות אינו "אני ה' שברא את העולם", אלא "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". יציאת מצרים היא הרגע שבו ה' התגלה בהיסטוריה, בעיני עם שלם, והראה שהוא מנהיג את העולם ודואג לחלשים.

לכן התורה ציוותה לזכור אותה "כל ימי חייך". אנחנו מזכירים אותה בכל יום בקריאת שמע, בכל שבת בקידוש ("זכר ליציאת מצרים"), בתפילין שעל היד והראש, ובחג הפסח — שכולו סיפור היציאה, עם הגדה, מצה ומרור.

והמסר האישי: חז"ל לימדו שבכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כל אחד מאיתנו יכול לצאת מ"המצרים" שלו — מהדברים שכובלים אותו — אל חירות אמיתית.

מקורות

• שמות·יב-יד
• שמות·יב, לז
• שמות·כ, ב
• דברים·טז, ג
• משנה פסחים·י, ה

להמשך לימוד

• ציר הזמןעשר המכות
• ציר הזמןקרבן פסח ויציאת מצרים
• ציר הזמןקריעת ים סוף ושירת הים
• מאמרפסח — מעבדות לחירות

אחרי היציאה ממצרים, בני ישראל הלכו במדבר עד שהגיעו להר סיני. שם, בחודש השלישי ליציאה, קרה דבר שלא קרה מעולם לפני כן ולא אחריו: עם שלם — גברים, נשים וילדים — שמע את קולו של ה'.

התורה מתארת קולות וברקים, ענן כבד על ההר, קול שופר חזק מאוד, וההר כולו עשן. ה' אמר את עשרת הדברות, והעם, בפחד וביראה, ביקש ממשה שהוא ידבר איתם והם ישמעו. משה עלה להר ארבעים יום וארבעים לילה, וקיבל את הלוחות ואת התורה כולה — גם את הפירוש שלה, שנמסר בעל פה.

לפני כן העם הצהיר: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" — קודם נעשה, ואחר כך נבין. חז"ל ראו בזה ביטוי של אמון עמוק.

למה זה חשוב כל כך? הכוזרי, ספר יסוד באמונה שכתב רבי יהודה הלוי, מסביר שהאמונה היהודית אינה נשענת על חזון של אדם יחיד, אלא על מעמד שבו עמדו כמה מיליוני אנשים ושמעו בעצמם, והעבירו את העדות מאב לבן בלי הפסקה. התורה עצמה מזכירה: "רק השמר לך… פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… והודעתם לבניך ולבני בניך".

את מתן תורה חוגגים בחג השבועות, בו' בסיוון. ובכל פעם שלומדים תורה, אנחנו בעצם ממשיכים לעמוד בהר סיני.

מקורות

• שמות·יט, א-כ
• שמות·כ, א-יד
• שמות·כד, ז
• דברים·ד, ט-י
• כוזרי·מאמר א

להמשך לימוד

• ציר הזמןמתן תורה בהר סיני
• ציר הזמןעשרת הדברות
• שיעוריום 11 — מתן תורה
• מאמרתורה שבעל פה — השרשרת שלא נקטעה

על המפה, מצרים וארץ ישראל אינן רחוקות. ובכל זאת, בני ישראל נדדו במדבר ארבעים שנה. למה?

בשנה השנייה ליציאה, משה שלח שנים עשר מרגלים — אחד מכל שבט — לתור את ארץ כנען. הם חזרו אחרי ארבעים יום, ועשרה מהם הוציאו "דיבת הארץ רעה": הם אמרו שהארץ טובה, אבל העמים שבה חזקים מדי ואין סיכוי לכבוש אותה. העם בכה כל הלילה ורצה לחזור למצרים. רק יהושע וכלב עמדו מולם.

ה' גזר שאותו דור לא ייכנס לארץ: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום — יום לשנה, יום לשנה תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה". לפי המסורת, הלילה שבו בכו היה ליל ט' באב, ולכן היום הזה נקבע לבכייה לדורות.

אבל ארבעים השנים במדבר לא היו רק עונש. אלה היו שנות חינוך: העם אכל מן מן השמיים, שתה ממי הבאר, ולמד לסמוך על ה' יום יום. המשכן הלך איתם, והם קיבלו את רוב מצוות התורה. דור שנולד בעבדות, שקשה לו לחשוב כמו בני חורין, פינה את מקומו לדור חדש שגדל במדבר, חופשי ומחובר לתורה.

בסוף התקופה, משה חזר על התורה לפני העם בספר דברים, ונפטר בהר נבו. יהושע הוביל את הדור החדש בחציית הירדן אל הארץ.

מקורות

• במדבר·יג-יד
• במדבר·יד, לג-לד
• משנה תענית·ד, ו
• דברים·ח, ב-ד

להמשך לימוד

• ציר הזמןחטא המרגלים ותשעה באב
• שיעוריום 14 — המרגלים
• ציר הזמןחציית הירדן ונכנסים לארץ
• הלכהמה אסור בתשעה באב?

אחרי כיבוש הארץ בימי יהושע, לא היה לעם ישראל שלטון מרכזי קבוע. כל שבט ישב בנחלתו, וכשהגיעה צרה — אויב מבחוץ, או התרחקות מה' מבפנים — קם "שופט": מנהיג שהציל את העם והנהיג אותו. ספר שופטים מספר על דבורה הנביאה, שהנהיגה את העם יחד עם ברק, על גדעון ושלוש מאות לוחמיו, על שמשון הגיבור ועוד. התקופה הזאת נמשכה כמאות שנים, וחוזר בה המשפט: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

השופט האחרון היה שמואל הנביא. בימיו ביקש העם מלך "ככל הגויים". שמואל משח את שאול, המלך הראשון, אבל שאול לא עמד בציווי ה', והמלוכה עברה לדוד, רועה הצאן מבית לחם שהביס את גלית.

דוד כבש את ירושלים, הפך אותה לבירה והעלה אליה את ארון הברית. הוא גם "נעים זמירות ישראל" — רבים ממזמורי תהילים מיוחסים לו. ה' הבטיח לו שהמלוכה תישאר בביתו לעולם, ומכאן שהמשיח יהיה מצאצאי דוד.

שלמה בנו, החכם באדם, בנה את בית המקדש הראשון, ובימיו היו שלום ושגשוג. אבל אחרי מותו, הממלכה התפלגה: עשרה שבטים בצפון הקימו את ממלכת ישראל, ושבטי יהודה ובנימין בדרום — את ממלכת יהודה, שבירתה ירושלים, ובה מלכו צאצאי דוד.

מקורות

• שופטים·ב, טז
• שופטים·כא, כה
• שמואל א·ח, ה
• שמואל ב·ז, יב-טז
• מלכים א·יב, טז-כ

להמשך לימוד

• ציר הזמןתקופת השופטים — מבוא
• ציר הזמןדוד כובש את ירושלים
• ציר הזמןפילוג הממלכה — רחבעם וירבעם
• שיעוריום 20 — שאול, המלך הראשון

דוד המלך רצה לבנות בית לה', אבל הנביא נתן אמר לו שבנו הוא שיבנה אותו. ואכן, שלמה המלך התחיל לבנות את המקדש "בשנת שמונים שנה וארבע מאות שנה" אחרי יציאת מצרים, על הר המוריה בירושלים — אותו מקום שבו, לפי המסורת, עקד אברהם את יצחק.

המקדש נבנה מאבנים גדולות, מעצי ארז ומזהב. בחלק הפנימי ביותר, "קודש הקדשים", עמד ארון הברית ובו הלוחות. בהיכל עמדו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת, ובחצר — המזבח הגדול שעליו הקריבו קרבנות. הכוהנים, צאצאי אהרן, עבדו בו, והלויים שרו ונגנו.

בחנוכת הבית, שלמה עמד ונשא תפילה גדולה, שבה ביקש שהמקדש יהיה בית תפילה גם למי שמתפלל מרחוק, ואפילו לנכרי שיבוא מארץ רחוקה. שלוש פעמים בשנה — בפסח, בשבועות ובסוכות — עלו אליו יהודים מכל הארץ ברגל, וירושלים התמלאה בשמחה.

מה הייתה המשמעות? המקדש היה "הבית" של ה' בעולם — המקום שבו מרגישים את נוכחותו בצורה הכי ברורה. המשנה בפרקי אבות מונה ניסים שהיו בו באופן קבוע, כמו שעשן המזבח עלה ישר למעלה גם ברוח.

לפי חז"ל, הבית הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנים. גם אחרי החורבן, המקום שמר על קדושתו, ועד היום אנחנו מתפללים בכל יום שייבנה בית המקדש מחדש.

מקורות

• מלכים א·ו, א
• דברי הימים ב·ג, א
• מלכים א·ח, כב-מג
• תלמוד בבלי יומא·דף ט עמוד א
• משנה אבות·ה, ה

להמשך לימוד

• ציר הזמןבניין בית המקדש הראשון
• ציר הזמןחנוכת הבית ותפילת שלמה
• מאמרבית המקדש — מה היה שם ומה נשאר
• שיעוריום 23 — שלמה ובית המקדש

אחרי פילוג הממלכה, רבים ממלכי ישראל ויהודה הלכו בדרך רעה. עבודת אלילים חזרה ונפוצה, והחברה נעשתה מושחתת. הנביאים — ישעיהו, ירמיהו ואחרים — עמדו ברחובות וקראו לעם לשוב: לעזוב את האלילים, לשמור את השבת, ולעשות צדק עם היתום והאלמנה. היו גם מלכים צדיקים, כמו חזקיהו ויאשיהו, שהחזירו את העם לדרך הנכונה, אבל השינוי לא החזיק מעמד.

הגמרא במסכת יומא שואלת: מקדש ראשון, מפני מה חרב? ועונה: מפני שהיו בו שלושה דברים — עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אלה שלוש העבירות החמורות ביותר בתורה.

החורבן לא הגיע בבת אחת. בעשרה בטבת התחיל נבוכדנצר, מלך בבל, את המצור על ירושלים. בתשעה בתמוז נבקעה חומת העיר, ובתשעה באב, כפי שקבעו חז"ל, הוצת המקדש. רבים נהרגו, ורוב העם הוגלה לבבל. אחרי כן נרצח גדליה בן אחיקם, שמונה לממונה על השארית שנשארה בארץ, והיישוב היהודי בארץ התרוקן כמעט לגמרי. לזכר החורבנות נקבעו הצומות: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז (שבו נבקעה החומה בחורבן השני), תשעה באב וצום גדליה.

לפי חשבון המסורת היהודית (ספר "סדר עולם"), החורבן היה בשנת ג'של"ח לבריאת העולם. החשבון המקובל במחקר ההיסטורי מקדים אותו לשנת 586 לפני הספירה, ויש פער ידוע בין שני החשבונות.

הלקח שחז"ל ראו בחורבן: המקדש אינו "קמע". הוא עומד כל עוד העם שומר על הקשר עם ה' ועל היושר בין אדם לחברו.

מקורות

• תלמוד בבלי יומא·דף ט עמוד ב
• מלכים ב·כה, א-ט
• ירמיהו·ז, ג-ז
• משנה תענית·ד, ו
• זכריה·ח, יט

להמשך לימוד

• ציר הזמןחורבן בית המקדש הראשון — ט' באב
• ציר הזמןתחילת המצור על ירושלים — י' בטבת
• ציר הזמןרצח גדליה וצום גדליה
• מאמרבין המצרים ותשעה באב

"על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון" — כך מתאר מזמור בתהילים את הגולים. הם איבדו את ארצם, את המלך ואת המקדש, ומצאו את עצמם בארץ זרה. היו שחששו שזה סוף עם ישראל.

אבל דווקא בבבל התגלה כוח חדש. הנביא ירמיהו שלח מכתב לגולים: בנו בתים, נטעו גנים, התחתנו, ודרשו את שלום העיר — כי אחרי שבעים שנה ה' ישיב אתכם. יחזקאל הנביא ראה בחזון "עמק העצמות היבשות" שקמות לתחייה, משל לעם שיקום מחדש. בבבל פעלו דניאל וחבריו, ששמרו על אמונתם גם מול סכנת מוות.

ואז הגיע המפנה: כורש, מלך פרס, כבש את בבל והוציא הכרזה שכל יהודי שרוצה יכול לעלות לירושלים ולבנות את בית ה'. קבוצה ראשונה עלתה בהנהגת זרובבל, מצאצאי דוד, ויהושע הכהן הגדול. הבנייה התעכבה בגלל התנגדות של שכנים, ורק בימי דריוש הושלם הבית השני. מאוחר יותר עלו עזרא הסופר ונחמיה, שחיזקו את שמירת התורה ובנו את חומות ירושלים.

שיבת ציון לא הייתה מלאה: רוב היהודים נשארו בבבל, ושם נוצרה קהילה חזקה שתהיה מרכז תורה במשך מאות שנים. אבל היא הוכיחה דבר חשוב — עם ישראל יכול לשרוד גלות ולחזור לארצו. זה מקור של תקווה שליווה את העם בכל הגלויות שבאו אחר כך.

מקורות

• תהלים·קלז, א
• ירמיהו·כט, ד-י
• יחזקאל·לז, א-יד
• עזרא·א, א-ג

להמשך לימוד

• ציר הזמן״על נהרות בבל״ — החיים בגלות
• ציר הזמןהצהרת כורש ושיבת ציון
• שיעוריום 28 — גלות בבל ודניאל
• שיעוריום 30 — שיבת ציון

הבית השני נבנה צנוע יותר מהראשון, והזקנים שזכרו את הבית הקודם בכו כשראו אותו. ובכל זאת, הגמרא אומרת שהוא עמד ארבע מאות ועשרים שנה — יותר מהראשון.

בתחילת התקופה פעלו "אנשי כנסת הגדולה" — מאה ועשרים חכמים ונביאים, ובראשם עזרא. הם קבעו את הבסיס של החיים היהודיים שאנחנו מכירים: נוסח תפילת העמידה, הברכות, הקריאה בתורה, ואת העיקרון "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". זו גם התקופה שבה הסתיימה הנבואה.

אחר כך הגיע אלכסנדר מוקדון, ובעקבותיו שלטון יווני. בימי אנטיוכוס נגזרו גזרות נגד שמירת שבת, ברית מילה ולימוד תורה, והמקדש טומא. מתתיהו ובניו, החשמונאים, מרדו וניצחו, טיהרו את המקדש ומצאו פך שמן אחד שדלק שמונה ימים. זה נס חנוכה.

בהמשך התקופה התחזקו החכמים — דורות של "זוגות" כמו הלל ושמאי — והתורה שבעל פה התפתחה מאוד. אבל השלטון היה מלא מאבקים, ובסוף נכנסה רומא לתמונה. הורדוס, מלך שמונה על ידי הרומאים, שיפץ את המקדש בצורה מרהיבה, וחז"ל אמרו: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו". הכותל המערבי שאנחנו רואים היום הוא חלק מקיר התמך של הר הבית שבנה הורדוס.

התקופה הסתיימה בחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה — סיפור שראוי לשאלה בפני עצמה.

מקורות

• עזרא·ג, יב
• תלמוד בבלי יומא·דף ט עמוד א
• משנה אבות·א, א
• תלמוד בבלי שבת·דף כא עמוד ב
• תלמוד בבלי סוכה·דף נא עמוד ב

להמשך לימוד

• ציר הזמןבניין בית שני וחנוכתו
• ציר הזמןאנשי כנסת הגדולה
• ציר הזמןנס חנוכה
• ציר הזמןהורדוס ובניית הבית המפואר

בסוף ימי הבית השני, ארץ ישראל הייתה תחת שלטון רומי קשה. בתוך העם היו מחלוקות עמוקות: כתות שונות, מאבקים על הכהונה הגדולה, וקבוצות קנאים שנלחמו גם ביהודים שחשבו אחרת. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול ברומאים, ואחרי כמה שנים של מלחמה, הצבא הרומי בפיקוד טיטוס צר על ירושלים.

בתוך העיר הנצורה נלחמו הקבוצות זו בזו, ואף שרפו את מחסני המזון שהיו יכולים להחזיק את העיר זמן רב. בתשעה באב נשרף המקדש — באותו יום שבו נחרב הבית הראשון. לפי חשבון המסורת היה זה בשנת ג'תתכ"ח.

הגמרא במסכת יומא שואלת: הבית השני — שהיו בו תורה, מצוות וגמילות חסדים — מפני מה חרב? ועונה: מפני שהייתה בו שנאת חינם, ללמד ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות של הבית הראשון. במסכת גיטין מסופר על "קמצא ובר קמצא" — אדם שהושפל בפומבי בסעודה ואיש לא מחה, ומתוך עלבונו הלשין לקיסר. סיפור קטן של עלבון ושתיקה, שהוביל לחורבן.

החורבן הביא לגלות ארוכה, שבה אנחנו נמצאים במובן מסוים עד היום. ובכל שנה, בתשעה באב, צמים ומתאבלים.

מכאן גם התשובה הפשוטה למה שאפשר לעשות: אם הבית נחרב בגלל שנאת חינם, הוא ייבנה באהבת חינם — בכבוד ובאהבה בין יהודים, גם כשאנחנו לא מסכימים.

מקורות

• תלמוד בבלי יומא·דף ט עמוד ב
• תלמוד בבלי גיטין·דף נה עמוד ב
• משנה תענית·ד, ו

להמשך לימוד

• ציר הזמןהמרד הגדול ברומאים
• ציר הזמןחורבן בית שני
• מאמרואהבת לרעך כמוך
• מאמרבין המצרים ותשעה באב

כשירושלים הייתה נצורה, רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי החכמים, הבין שהעיר עומדת ליפול. הקנאים לא נתנו לאיש לצאת, ולכן תלמידיו הוציאו אותו מהעיר בתוך ארון, כאילו מת. הגמרא מספרת שהוא הגיע אל אספסיינוס, המצביא הרומי, ובירך אותו כמלך. כשהגיעה הידיעה שאספסיינוס אכן הוכתר לקיסר, הוא אמר לרבן יוחנן לבקש בקשה.

רבן יוחנן ביקש שלושה דברים, והראשון שבהם: "תן לי יבנה וחכמיה". לא את ירושלים, לא את המקדש — אלא עיר קטנה בשפלה, שבה יוכלו החכמים ללמוד וללמד. היו שתמהו למה לא ביקש יותר, אבל בדיעבד התברר שזו הייתה ההחלטה שהצילה את עם ישראל.

ביבנה הוקם בית דין גדול, מעין סנהדרין, ושם החכמים התמודדו עם שאלה קשה: איך ממשיכים להיות עם של תורה בלי מקדש ובלי קרבנות? הם קבעו תקנות "זכר למקדש", חיזקו את התפילה כתחליף לקרבנות, והמשיכו לפסוק הלכה. רבן גמליאל, שהנהיג אחריו, ביסס את נוסח תפילת העמידה כפי שאנחנו מכירים אותו.

המהלך הזה הפך את התורה ל"מולדת נייד". מקדש אפשר לשרוף, ארץ אפשר לכבוש, אבל לימוד תורה, בית כנסת ובית מדרש אפשר להקים בכל מקום. מיבנה התחילה הדרך שהובילה אל המשנה והתלמוד, ואל הקהילות היהודיות בכל העולם.

מקורות

• תלמוד בבלי גיטין·דף נו עמוד א-ב
• תלמוד בבלי מגילה·דף יז עמוד ב
• משנה ראש השנה·ד, א-ג

להמשך לימוד

• ציר הזמןרבן יוחנן בן זכאי: "תן לי יבנה וחכמיה"
• ציר הזמןרבן גמליאל ביבנה ותפילת שמונה עשרה
• מאמרתורה שבעל פה — השרשרת שלא נקטעה
• שאלהמי היו חז"ל?

כשקוראים ספרי יהדות, נתקלים כל הזמן במילה "חז"ל": "אמרו חז"ל", "לפי חז"ל". מי הם?

התורה שבכתב — חמשת חומשי התורה — קצרה מאוד, ורבים מהפרטים שלה לא מפורשים. איך מניחים תפילין? מה בדיוק אסור בשבת? התשובות נמסרו למשה בסיני בעל פה, ועברו מדור לדור. המשנה בפרקי אבות פותחת: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". החכמים שהמשיכו את השרשרת הזאת הם חז"ל.

התקופה מחולקת לשני שלבים עיקריים. התנאים — החכמים של תקופת המשנה, כמו הלל, רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי. בסביבות שנת 200 לספירה רבי יהודה הנשיא כינס את דבריהם וחתם את המשנה. אחריהם באו האמוראים, שלמדו ופירשו את המשנה בבבל ובארץ ישראל, ודבריהם נאספו בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי, שנחתם בסביבות שנת 500 לספירה.

חז"ל לא היו רק חכמי הלכה. הם היו גם מחנכים, דרשנים ומנהיגי קהילות. רבים מהם היו בעלי מלאכה פשוטים — הלל היה פועל עני, רבי יהושע היה פחמי — שהקדישו כל רגע פנוי ללימוד. הם גם הוסיפו תקנות וגזרות ("דרבנן") כדי לשמור על התורה.

הרמב"ם בהקדמה לספרו "משנה תורה" מתאר את השרשרת הזאת שם אחר שם. עד היום, כל פסק הלכה — גם של מרן השולחן ערוך ושל הרב עובדיה יוסף — נשען על דברי חז"ל.

מקורות

• משנה אבות·א, א
• רמב"ם הקדמה למשנה תורה·הקדמה
• תלמוד בבלי יומא·דף לה עמוד ב
• תלמוד בבלי ברכות·דף כח עמוד א

להמשך לימוד

• מאמרתורה שבעל פה — השרשרת שלא נקטעה
• שיעורתורה שבכתב ותורה שבעל פה
• ציר הזמןרבי יהודה הנשיא חותם את המשנה
• ציר הזמןרב אשי ורבינא חותמים את התלמוד הבבלי

המילה "גלות" פירושה עקירה ממקום. בהיסטוריה היהודית היו כמה גלויות: מצרים, בבל, ואחרי חורבן הבית השני — הגלות הארוכה, שבה התפזרו יהודים לאורך אלפיים שנה לרומא, לצפון אפריקה, לבבל ופרס, לספרד, לאירופה ולתימן.

התורה כבר ניבאה את זה: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ". אבל באותה נשימה היא הבטיחה: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". וגם: "ושב ה' אלוקיך את שבותך… וקיבצך מכל העמים". הגלות לא נועדה להשמיד, אלא לתקן.

למה היא נמשכה כל כך? חז"ל אמרו שכל דור שלא נבנה המקדש בימיו — כאילו נחרב בימיו. כלומר, הסיבות שגרמו לחורבן, ובראשן שנאת חינם, עוד לא תוקנו עד הסוף. הנביאים וחז"ל מלמדים שתשובה, תורה ואחדות יקרבו את הגאולה.

יש גם צד נוסף: בגלות, עם ישראל הביא לעולם את רעיון האמונה בבורא אחד, ונבנו בה עולמות שלמים של תורה — המשנה, התלמוד, הרמב"ם, השולחן ערוך. הגמרא אומרת שבכל מקום שגלו ישראל, השכינה גלתה איתם.

גלות היא לא רק "איפה גרים". גם מי שחי בארץ ישראל עדיין מחכה לבניין המקדש ולגאולה השלמה, ולכן בכל יום מתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

מקורות

• דברים·כח, סד
• ויקרא·כו, מד
• דברים·ל, א-ה
• תלמוד בבלי מגילה·דף כט עמוד א
• תלמוד ירושלמי יומא·פרק א הלכה א

להמשך לימוד

• מאמרגלות וגאולה
• מאמרתשובה — לחזור הביתה
• ציר הזמןחורבן בית שני
• ציר הזמןעד היום — והסיפור ממשיך

זו אחת התופעות המפליאות בהיסטוריה. בבל, אשור, יוון ורומא היו אימפריות אדירות שנעלמו. עמים שהוגלו מארצם נטמעו תוך כמה דורות. ואילו היהודים, מפוזרים בעשרות ארצות, נרדפים, מגורשים ונשחטים — נשארו עם אחד, עם אותה תורה, אותה תפילה ואותו געגוע לירושלים.

בהגדה של פסח אנחנו אומרים: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". התורה הבטיחה שה' לא ימאס בעמו גם בארץ אויביו. מבחינת האמונה, ההישרדות הזאת היא חלק מההשגחה — מהדרך שבה ה' מנהיג את העולם.

אבל ההבטחה התממשה דרך כלים מוחשיים. השבת יצרה אי של זמן קדוש בכל שבוע, בכל מקום. התפילה, בנוסחים קרובים מאוד, חיברה בין יהודי בתימן ליהודי בפולין. הכשרות והחגים שמרו על בית יהודי ייחודי. ומעל הכול — הלימוד: התלמוד, והפוסקים אחריו, יצרו "ארץ משותפת" של רעיונות, שכל יהודי יכול להיכנס אליה.

גם הקהילה הייתה מפתח. בכל עיר היו בית כנסת, בית דין, קופת צדקה וחברה קדישא. פדיון שבויים, הכנסת כלה ודאגה ליתומים היו חובה של כולם. יהודי שהגיע לעיר זרה ידע שיש לו משפחה.

וכמובן, התקווה. שלוש פעמים ביום התפללו היהודים על שיבה לציון, ובכל חתונה הזכירו את ירושלים. עם שזוכר לאן הוא שייך — לא הולך לאיבוד.

מקורות

• ויקרא·כו, מד
• הגדה של פסח·והיא שעמדה
• תהלים·קלז, ה-ו

להמשך לימוד

• מאמרהשגחה פרטית
• מאמרגלות וגאולה
• ציר הזמןהשואה
• שיעורעם ישראל — מי אנחנו?

לעם שלנו יש כמה שמות. "עברים" — על שם אברהם העברי, שעבר מעבר הנהר, ואולי מפני שעמד בצד אחד מול כל העולם. "בני ישראל" — על שם יעקב אבינו, שנקרא ישראל. ו"יהודים" — השם הנפוץ ביותר בעולם.

השם יהודה ניתן לבנה הרביעי של לאה. כשנולד, אמרה: "הפעם אודה את ה'", ולכן קראה לו יהודה. יש בשם הזה רעיון של הודיה והכרת הטוב.

מבחינה היסטורית, אחרי פילוג הממלכה היו שתי ממלכות: ישראל בצפון ויהודה בדרום. ממלכת ישראל הוגלתה בידי אשור, ועשרת השבטים לא שבו כקבוצה מוגדרת. מי שנשאר והמשיך את הרצף היו בעיקר בני ממלכת יהודה — שבט יהודה, שבט בנימין, וכן כוהנים ולויים. לכן, כבר בספר אסתר, מרדכי — שהיה משבט בנימין — נקרא "איש יהודי".

הגמרא במסכת מגילה מסבירה בדיוק את זה: למה מרדכי נקרא "יהודי" אם היה מבנימין? ועונה: מפני שכפר בעבודה זרה, וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. כלומר, השם "יהודי" אינו רק שם של שבט, אלא תיאור של זהות: מי שמודה בה' אחד.

היום, השם הזה כולל את כל עם ישראל — מכל השבטים ומכל העדות, וגם מי שהצטרף לעם בגיור כהלכה.

מקורות

• בראשית·כט, לה
• אסתר·ב, ה
• תלמוד בבלי מגילה·דף יג עמוד א
• מלכים ב·יז, ו

להמשך לימוד

• שיעורעם ישראל — מי אנחנו?
• מאמרהכרת הטוב
• ציר הזמןגלות עשרת השבטים
• שאלהמה זה "עשרת השבטים האבודים"?

אחרי מות שלמה, הממלכה התפלגה. עשרה שבטים, ובהם אפרים, מנשה, דן, נפתלי, זבולון, יששכר, אשר, גד וראובן, הקימו את ממלכת ישראל בצפון, שבירתה לבסוף שומרון. ממלכת יהודה בדרום כללה בעיקר את יהודה ובנימין.

ממלכת ישראל התרחקה מהר מבית המקדש שבירושלים, ובה הוקמו עגלי הזהב בבית אל ובדן. אחרי דורות של התרחקות, האימפריה האשורית כבשה אותה והגלתה את תושביה "בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". במקומם הביא מלך אשור עמים אחרים לשומרון.

מה קרה להם? חלק נטמעו בעמים, חלק הצטרפו לממלכת יהודה עוד לפני הגלות או אחריה, ויש שמסורות מספרות על קהילות שנשארו במזרח הרחוק. במשנה במסכת סנהדרין נחלקו התנאים: רבי עקיבא אמר שעשרת השבטים לא יחזרו, ורבי אליעזר אמר שיחזרו. הנביאים — ירמיהו ויחזקאל — ניבאו שבעתיד יתאחדו "עץ יהודה" ו"עץ יוסף" ויהיו לעם אחד.

בדורות האחרונים, כמה קהילות שמרו על מסורת של שייכות לשבטים. הדוגמה המפורסמת היא יהודי אתיופיה (ביתא ישראל), שמרן הרב עובדיה יוסף, כראשון לציון, פסק שהם צאצאי שבט דן ויהודים לכל דבר — פסק שפתח את הדלת לעלייתם.

ועוד דבר חשוב: עם ישראל של היום אינו "שבט יהודה בלבד". חז"ל ומפרשים מלמדים שבכל הדורות היו בו גם צאצאים של שבטים אחרים, והתקווה היא לאיחוד שלם.

מקורות

• מלכים ב·יז, ו
• משנה סנהדרין·י, ג
• יחזקאל·לז, טז-כב
• יביע אומר·חלק ח, אבן העזר סימן יא

להמשך לימוד

• ציר הזמןגלות עשרת השבטים
• ציר הזמןפילוג הממלכה — רחבעם וירבעם
• ציר הזמןמבצע משה — יהודי אתיופיה בדרך לירושלים
• ציר הזמןהרב עובדיה — הראשון לציון והרב הראשי לישראל

בשמות "ספרד" ו"אשכנז" השתמשו חכמי ישראל כבר לפני כאלף שנה, על פי שמות מקראיים: הנביא עובדיה מזכיר את "גלות ירושלים אשר בספרד", ו"אשכנז" הוא שם המופיע ברשימת צאצאי נח, וזוהה עם אזור גרמניה.

אחרי חורבן הבית השני, יהודים חיו בכמה מרכזים גדולים. בבבל ובארץ ישראל נוצרו שני תלמודים, ומהמרכזים האלה יצאה תורה לכל העולם. יהודי ספרד וצפון אפריקה הושפעו יותר מחכמי בבל, ויהודי אשכנז — יותר ממסורות ארץ ישראל ואיטליה. כך נוצרו הבדלים בנוסח התפילה, במנהגים ובפסיקה.

ב־ה'רנ"ב (1492) גורשו יהודי ספרד, והתפזרו בצפון אפריקה, באימפריה העות'מאנית ובארץ ישראל. מרן רבי יוסף קארו, ממגורשי ספרד, כתב את השולחן ערוך, שהתקבל כפסק המחייב לקהילות הספרדים ועדות המזרח. הרמ"א, רבי משה איסרליש מקרקוב, הוסיף עליו הגהות במנהגי אשכנז. מאז, לשני הציבורים יש ספר אחד משותף — עם הערות במקומות שבהם הם שונים.

"עדות המזרח" — יהודי עיראק, פרס, תימן, סוריה, מרוקו ועוד — אינן כולן מגורשי ספרד, אבל רובן קיבלו את פסקי מרן, ולכן נקראות לעיתים "ספרדים". יהדות תימן שמרה גם על מסורות ייחודיות משלה.

מרן הרב עובדיה יוסף ראה ייעוד ב"להחזיר עטרה ליושנה": לחזק את בני עדות המזרח שילכו בדרך מרן השולחן ערוך, מתוך כבוד מלא לכל עדה אחרת. בכל העדות יש אותה שבת, אותן תפילין, אותה תורה.

מקורות

• עובדיה·א, כ
• בראשית·י, ג
• שולחן ערוך אורח חיים·הקדמה

להמשך לימוד

• מאמרספרד: תור הזהב והגירוש
• מאמריהדות המזרח — מבבל ועד מרוקו
• מאמרדרכו של מרן הרב עובדיה בפסיקה — להחזיר עטרה ליושנה
• ציר הזמןגירוש ספרד ודון יצחק אברבנאל

התורה והנביאים מלמדים שגלות אינה סוף הסיפור. "אם יהיה נידחך בקצה השמיים, משם יקבצך ה' אלוקיך… והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך". יחזקאל ראה עצמות יבשות קמות לתחייה, וירמיהו ניבא ש"ושבו בנים לגבולם".

התקווה הזאת לא הייתה רק במילים. לאורך כל הדורות עלו יהודים לארץ: רבי יהודה הלוי, הרמב"ן, שלוש מאות הרבנים, מגורשי ספרד שהגיעו לצפת, תלמידי הגר"א והבעל שם טוב, והעלייה הגדולה של יהודי תימן ב־תרמ"ב. הקהילות בירושלים, צפת, טבריה וחברון שרדו בעוני ובקשיים, אבל לא עזבו.

במאה העשרים, ובמיוחד אחרי השואה, השתנה המצב: קמה מדינה יהודית בארץ ישראל, ואליה הגיעו יהודים מעשרות ארצות — מתימן, עיראק, מרוקו, אתיופיה, ברית המועצות ועוד. לראשונה מזה אלפיים שנה, קרוב למחצית העם היהודי בעולם חי בארצו. ירושלים, שעליה התפללו שלוש פעמים ביום, חזרה להיות במרכז החיים היהודיים.

איך להבין את זה מבחינה תורנית? יש בעניין גישות שונות בין גדולי ישראל, ואנחנו לא נכריע כאן בשאלות אלה. אבל דבר אחד משותף לכולן: קיבוץ הגלויות שאנחנו רואים בעינינו הוא נס היסטורי, ויש להודות עליו. ועם זאת, הגאולה השלמה — בניין המקדש, השבת כל העם לתורה ושלום אמיתי — עדיין לפנינו, ואנחנו ממשיכים להתפלל עליה בכל יום.

מקורות

• דברים·ל, ג-ה
• יחזקאל·לז, א-יד
• ירמיהו·לא, טז
• תהלים·קכו, א

להמשך לימוד

• ציר הזמןעליות לארץ ישראל במאות ה-18–19
• ציר הזמןהקמת מדינת ישראל
• ציר הזמןעד היום — והסיפור ממשיך
• מאמרגלות וגאולה