סיפור שאין לו דומה

בהיסטוריה של העולם, עמים רבים גלו מארצם. כמעט כולם נעלמו: התערבבו בעמים אחרים, שכחו את שפתם ואת מנהגיהם, ואחרי כמה דורות לא נשאר מהם זכר. עם ישראל הוא יוצא דופן. הוא גלה, התפזר לכל קצוות תבל, נרדף שוב ושוב — ובכל זאת נשאר עם אחד, עם תורה אחת, ועם תקווה אחת: לחזור.

שתי מילים מלוות את הסיפור הזה מתחילתו: גלות וגאולה. גלות היא מצב שבו העם נמצא מחוץ לארצו, בלי בית מקדש ובלי עצמאות, ולעיתים קרובות תחת שלטון זר ועוין. גאולה היא היציאה מהמצב הזה — שיבה לארץ, תיקון ושלמות.

אבל במחשבה היהודית אלה לא רק מושגים פוליטיים או גאוגרפיים. הם מתארים גם מצב רוחני: עולם שבו נוכחות הבורא נסתרת, לעומת עולם שבו היא גלויה וברורה לכול.

הגלויות הגדולות

הגלות הגדולה הראשונה שבה מדברת התורה היא גלות מצרים, שממנה יצאו אבותינו ביציאת מצרים — הגאולה הראשונה, שעליה אנחנו מספרים בכל ליל הסדר.

אחרי מאות שנים בארץ ישראל, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, חרב בית המקדש הראשון בידי נבוכדנצר מלך בבל, ורוב העם גלה לבבל. הגלות הזו נמשכה כשבעים שנה. בעקבות הצהרת כורש מלך פרס חזרו חלק מהגולים, ובנו את בית המקדש השני.

בשנת 70 לספירה חרב גם הבית השני, בידי הרומאים. מכאן התחילה הגלות הארוכה ביותר, זו שחז"ל קוראים לה "גלות אדום". היהודים התפזרו לבבל ולפרס, לצפון אפריקה, לספרד, לאירופה ולתימן, ומשם לכל העולם.

המשנה במסכת תענית מספרת שבתשעה באב קרו כמה מהאסונות הגדולים, ובהם חורבן שני בתי המקדש. לכן הוא יום הצום והאבל המרכזי של הגלות.

למה גלינו?

התורה עצמה מזהירה, עוד לפני הכניסה לארץ, שאם העם יעזוב את דרכה — "והפיץ ה' אתכם בעמים". הנביאים חזרו על האזהרה הזו, וכשהגיע החורבן ראו בו תוצאה של עבודה זרה ושל עוול חברתי.

על החורבן השני אמרו חכמים דבר מפתיע. בגמרא במסכת יומא שואלים: בתקופת הבית השני עסקו בתורה, במצוות ובגמילות חסדים — מדוע אפוא חרב? והתשובה: "מפני שהייתה בו שנאת חינם". שנאה בין יהודים, בלי סיבה של ממש, נחשבה חמורה כמו החטאים הגדולים ביותר.

מכאן גם הלקח שמלווה את הגאולה: אם הגלות באה משנאת חינם, התיקון שלה הוא אהבת חינם — אחדות, כבוד הדדי ורצון טוב בין כל חלקי העם.

איך שומרים על תקווה אלפיים שנה

הסוד של ההישרדות היהודית איננו רק נס היסטורי, אלא גם עבודה יומיומית. חכמים בנו מערכת שלמה של תזכורות, כדי שהעם לא ישכח לרגע מאין בא ולאן הוא הולך.

שלוש פעמים ביום, בתפילת העמידה, יהודים בכל מקום בעולם מבקשים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ו"תקע בשופר גדול לחרותנו". בכל מקום בעולם מתפללים כשהפנים מכוונות לירושלים. בסוף ליל הסדר ובסוף יום הכיפורים אומרים "לשנה הבאה בירושלים". בחתונה שוברים כוס, זכר לחורבן.

גם בבית עצמו יש זכר. השולחן ערוך פוסק שמי שבונה בית ומטייח את קירותיו, משאיר חלק קטן בלי טיח — "זכר לחורבן". וכל שנה יש ימי אבל קבועים: שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, וארבעה צומות שמזכירים את שלבי החורבן.

וחשוב לא פחות: חז"ל לימדו שהבורא לא עזב את עמו גם בגלות. בגמרא במסכת מגילה נאמר: "בכל מקום שגלו ישראל — שכינה עמהם". הגלות היא מצב קשה, אבל איננה ניתוק.

איך תיראה הגאולה?

הנביאים תיארו את הגאולה בתמונות מרהיבות. ישעיהו מתאר עולם שבו "וכתתו חרבותם לאתים" — כלי מלחמה יהפכו לכלי עבודה — ושבו "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". התורה עצמה מבטיחה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך… וקבצך מכל העמים".

הרמב"ם, בסוף ספרו "משנה תורה", מסביר מה צריך לצפות. יבוא מלך מבית דוד, המשיח, שיחזיר את התורה למרכז, יקבץ את נידחי ישראל ויבנה את בית המקדש. אבל, הוא מדגיש, אין לחשוב שבימות המשיח יתבטל סדר העולם הרגיל. הוא מביא את דברי שמואל בגמרא: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" — כלומר, ההבדל העיקרי הוא שעם ישראל לא יהיה משועבד לאחרים.

ומהי המטרה? לפי הרמב"ם, לא שליטה ולא כבוד. בזמן ההוא "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות", וכל העולם יעסוק בדבר אחד: לדעת את ה'.

בין גלות לגאולה — איפה אנחנו היום?

בדורות האחרונים קרו דברים שאבותינו חלמו עליהם: יהודים מכל קצוות העולם חזרו לארץ ישראל, קמה מדינת ישראל, וירושלים שבה לידי עם ישראל. רבים מגדולי ישראל ראו בכך שלב חשוב בתהליך הגאולה, ויש שנקטו בזה עמדות שונות.

ובכל זאת, הגאולה השלמה עוד לא הגיעה: בית המקדש עדיין חרב, ורבים מבני העם עדיין רחוקים זה מזה ומהתורה. לכן ממשיכים לצום בתשעה באב, וממשיכים לבקש בתפילה.

יש גם צד אישי. הגמרא במסכת שבת מונה שאלות שישאלו את האדם אחרי מותו, ואחת מהן היא: "ציפית לישועה?" — האם חיכית לגאולה, האם היא הייתה חשובה לך. הציפייה עצמה היא חלק מהאמונה.

גם גאולה פרטית

המושגים גלות וגאולה שייכים לעם כולו, אבל חכמי ישראל לימדו שהם קיימים גם בחייו של כל אדם. יש רגעים שבהם אדם מרגיש "בגלות": רחוק מעצמו, תקוע בהרגלים שאינו אוהב, מנותק ממה שחשוב לו באמת. ויש רגעים של "גאולה": בהירות, שחרור והתחלה חדשה.

לא במקרה, הסיפור שאנחנו מספרים בכל פסח מכוון לשני המישורים. ההגדה אומרת: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". המילה "מצרים" קרובה בעברית למילה "מיצרים" — מקומות צרים ולוחצים. כל אדם מכיר את המיצרים שלו, וכל אדם יכול לצאת מהם.

מכאן גם הקשר בין גאולה לתשובה. הרמב"ם כותב שישראל עתידים לעשות תשובה בסוף גלותם, ומיד הם נגאלים. התיקון האישי של כל אחד הוא חלק מהתיקון הגדול של כולם.

בשורה התחתונה

הגלות לימדה את עם ישראל לשמור על זהותו בכל מקום, והתקווה לגאולה היא שהחזיקה אותו. התפילה, הצומות, הכוס שנשברת בחתונה והקיר שנשאר בלי טיח — כולם אומרים דבר אחד: אנחנו זוכרים, ואנחנו מחכים.

והדרך לקרב את הגאולה מתחילה בדבר פשוט: אם החורבן בא משנאת חינם, כל מעשה של אהבת חינם הוא לבנה בבניין העתידי.