משפחה אחת, הרבה מטבחים

מי שנכנס לבית כנסת של יוצאי עיראק, ואחר כך לבית כנסת של יוצאי תימן או מרוקו, ישמע מנגינות שונות, מבטאים שונים ולפעמים גם מנהגים שונים. ובכל זאת — אותה תפילה, אותה תורה ואותו שולחן ערוך.

״עדות המזרח״ הוא שם כללי לקהילות היהודיות שחיו בארצות אסיה וצפון אפריקה: בבל (עיראק), פרס, תימן, סוריה, מצרים, לוב, תוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו, כורדיסטן, בוכרה ועוד. לכל אחת מהן סיפור משלה, אבל יש להן גם שורש משותף עמוק.

בבל — האם של הגלות

הקהילה היהודית בבבל היא מהעתיקות בעולם. היא התחילה עם גלות בית ראשון, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה. הנביא ירמיהו שלח אז מכתב לגולים ובו ביקש: ״ודרשו את שלום העיר… והתפללו בעדה אל ה׳״ — לחיות חיים מלאים גם בגלות, בלי לשכוח את הזהות.

בבבל פעלו לאורך מאות שנים ישיבות גדולות בסורא ובפומבדיתא. שם נכתב התלמוד הבבלי, שהוא עד היום הבסיס של כל לימוד ההלכה. אחרי חתימת התלמוד עמדו בראש הישיבות ״הגאונים״, שענו על שאלות שנשלחו אליהם מכל העולם היהודי. הגמרא אף אומרת שבבל קיבלה מעמד מיוחד בזכות התורה שנלמדה בה.

בגדד המשיכה להיות מרכז תורני גם בעת החדשה. בסוף המאה ה־19 כתב בה רבי יוסף חיים את ספר ״בן איש חי״, שמשלב הלכה וקבלה, ושהפך לספר יסוד בבתים ספרדיים רבים. בבגדד גם נולד מרן הרב עובדיה יוסף, בשנת 1920, ומשם עלה עם משפחתו לירושלים בהיותו ילד.

אחד הגאונים הגדולים היה רב סעדיה גאון, שנולד במצרים ועמד בראש ישיבת סורא. הוא כתב את ״אמונות ודעות״, ספר שמסביר את יסודות האמונה בשכל ובהיגיון, ואחד הסידורים הראשונים שנשמרו. אחריו פעל רב האי גאון בפומבדיתא, שתשובותיו נשלחו לקהילות מצפון אפריקה ועד ספרד.

תימן — שומרי המסורת

יהודי תימן חיו במשך דורות רבים מבודדים יחסית משאר העולם היהודי. דווקא בגלל זה שמרו על מסורות עתיקות במיוחד: הגייה מדויקת של העברית, קריאת התרגום הארמי בתורה, וזיכרון מופלא של טקסטים.

בימי הרמב״ם, כשמשבר קשה פקד את הקהילה, שלח להם הרמב״ם את ״אגרת תימן״, מכתב של חיזוק ועידוד. יהודי תימן החזירו לו אהבה גדולה, והרבה מהם נוהגים לפי פסקיו עד היום. המשורר רבי שלום שבזי כתב שירים שמושרים בכל חתונה תימנית.

בשנים 1949–1950 עלו רוב יהודי תימן לישראל במבצע שנקרא ״על כנפי נשרים״, על שם הפסוק בתורה. רבים מהם ראו בעלייה הגשמה של נבואה.

במאה ה־18 פעל בצנעא רבי יחיא צאלח, המהרי״ץ, שסידר את ה״תכלאל״ — סידור התפילה של יהודי תימן — ושמר על מנהגי הקהילה מפני שכחה. בזכות חכמים כמוהו, נוסח התפילה וההגייה התימנית נשמרו עד היום כמעט בלי שינוי.

צפון אפריקה — מפאס ועד ג׳רבה

במרוקו, באלג׳יריה, בתוניסיה ובלוב חיו קהילות גדולות ומלאות חיים. אליהן הגיעו גם רבים ממגורשי ספרד אחרי שנת 1492, והמסורת שלהם התמזגה עם מסורת התושבים הוותיקים.

ממרוקו יצא רבי חיים בן עטר, שכתב את פירוש ״אור החיים״ על התורה ועלה לירושלים, שם נפטר בשנת 1743. חכמי פאס ומקנאס כתבו ספרי הלכה ושאלות ותשובות. הקהילות שם הקפידו על ״הילולות״ של צדיקים ועל אמונה פשוטה וחמה.

באי ג׳רבה שבתוניסיה פועלת קהילה יהודית עד היום. ומלוב, אחרי שנות רדיפה, עלו כמעט כל היהודים לישראל בשנים הראשונות של המדינה.

בקירואן שבתוניסיה פעלו כבר במאה ה־11 רבנו חננאל ורבנו נסים, שפירושיהם לתלמוד נלמדים עד היום. ומהמאה האחרונה, רבים מכירים את רבי ישראל אבוחצירא, ״הבבא סאלי״, שנולד בתאפילאלת שבמרוקו, עלה לישראל והתגורר בנתיבות עד פטירתו בשנת 1984. ביתו היה פתוח לכל מי שביקש ברכה ועצה.

החוט המשותף: מרן השולחן ערוך

מה מחבר בין כל הקהילות האלה? בעיקר ההלכה. רוב קהילות המזרח קיבלו את פסקי השולחן ערוך של מרן רבי יוסף קארו. לכן הן נקראות יחד ״ספרדים״, גם כשאין להן קשר ישיר לספרד עצמה.

עם זאת, לכל קהילה היו מנהגים מקומיים שהתפתחו במשך הדורות. בארץ ישראל, כשכל הקהילות נפגשו, התעוררה שאלה: האם להמשיך כל אחד במנהגו, או להתאחד סביב דרך אחת? מרן הרב עובדיה יוסף סבר שהבסיס המשותף צריך להיות פסקי מרן השולחן ערוך, ושבמקום שבו המנהג המקומי סותר אותם — חוזרים לפסק מרן. יחד עם זאת, הוא כיבד מנהגים שיש להם יסוד. את הגישה הזאת הוא כינה ״להחזיר עטרה ליושנה״.

בזכות הגישה הזאת יש היום נוסח אחד שנקרא ״עדות המזרח״, שרוב הספרדים מתפללים בו, ולצדו מנגינות ומנהגים שכל עדה שומרת באהבה.

את פסקי ההלכה שלו כתב מרן הרב עובדיה בספרים רבים, כמו ״יביע אומר״, ״יחווה דעת״ ו״חזון עובדיה״, ובנו הרב יצחק יוסף סידר אותם בסדרת ״ילקוט יוסף״. בזכות הספרים האלה, כל יהודי ממוצא מזרחי יכול היום למצוא בקלות את ההלכה לפי דרכו.

עוד קהילות: סוריה, מצרים, פרס וכורדיסטן

בחלב שבסוריה, שנקראה בפי היהודים ״ארם צובא״, נשמר במשך מאות שנים ״כתר ארם צובא״ — כתב יד מדויק במיוחד של התנ״ך, שנכתב בטבריה לפני יותר מאלף שנה. הרמב״ם עצמו הסתמך עליו. חלקים גדולים ממנו ניצלו ונמצאים היום בירושלים.

במצרים חי הרמב״ם את רוב חייו הבוגרים, בעיר פוסטאט שליד קהיר, והנהיג את הקהילה תוך כדי עבודתו כרופא. בגניזה של בית הכנסת בן עזרא שם נמצאו מאות אלפי דפים עתיקים, שמספרים על חיי היהודים במזרח לאורך מאות שנים.

בפרס, ממלכה שהייתה גם במרכז סיפור מגילת אסתר, חיו יהודים יותר מאלפיים וחמש מאות שנה. בכורדיסטן פעלה במאה ה־17 רבנית אסנת ברזאני, שעמדה בראש ישיבה במוסול — עדות לכבוד שרחשו שם ללימוד התורה. ובבוכרה שמרו יהודים על זהותם גם תחת שלטון זר וקשה.

כל אחת מהקהילות האלה הביאה איתה לארץ ישראל מנגינות, מאכלים, מנהגים וסיפורים, שהם היום חלק מהפסיפס הישראלי.

טעויות נפוצות

יש שחושבים שיהדות המזרח הייתה ״פחות מלומדת״. זו טעות. ספרי התלמוד, הגאונים, הרי״ף, הרמב״ם ומרן כולם נכתבו בארצות האסלאם או על ידי חכמים שבאו מהן. חכמי המזרח כתבו אלפי ספרים, ורבים מהם עדיין מחכים להדפסה.

טעות אחרת היא לחשוב ש״ספרדי״ ו״אשכנזי״ הם שתי דתות. בפועל זו אותה תורה ואותן מצוות, עם הבדלים בפרטים מסוימים ובמנגינות. כאן באתר ההלכה כתובה לפי פסקי מרן והרב עובדיה, ובמקום שבו יש הבדל משמעותי מוסיפים הערה קצרה למנהג האשכנזים.

וטעות שלישית: לחשוב שקהילות המזרח חיו תמיד בשלווה, או להפך — תמיד ברדיפות. המציאות הייתה מגוונת. היו תקופות של כבוד ושגשוג, והיו תקופות של גזרות, השפלה ופוגרומים. בכל המצבים האלה, הקהילות שמרו על התורה ועל הזהות.

בשורה התחתונה

יהדות המזרח היא לא ״פרק צדדי״ בהיסטוריה היהודית — היא אחד מעמודי התווך שלה. מבבל של התלמוד, דרך תימן ומרוקו, ועד בתי הכנסת של היום בישראל.

כדאי לשאול את סבא וסבתא מאיפה הגיעה המשפחה, איזה מנהגים שמרו ואיזה שירים שרו. כל משפחה מחזיקה חלק קטן מהפאזל הגדול הזה.