שאלות ותשובות

כבר במילים הראשונות שה' אמר לאברהם יש ארץ: "לך לך… אל הארץ אשר אראך". ההבטחה חוזרת שוב ושוב: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". לאורך כל התורה, היעד של יציאת מצרים ושל המסע במדבר הוא אחד — להגיע לארץ ישראל ולחיות בה חיים של תורה.

התורה מתארת את הארץ באופן מיוחד: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". כלומר, ההשגחה של ה' מורגשת בה במיוחד. הגשם, היבול, השלום — הכול קשור בה ישירות להתנהגות העם.

יש גם צד מעשי: מצוות רבות תלויות בארץ — שמיטה, תרומות ומעשרות, ביכורים ועוד — ואפשר לקיים אותן במלואן רק בה. בית המקדש, הסנהדרין והמלוכה — כולם שייכים לארץ ישראל.

חז"ל הרבו לשבח את הארץ. הגמרא במסכת כתובות אומרת: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל", ומביאה את דברי החכמים שהיו מנשקים את אבני הארץ ומגלגלים בעפרה. הרמב"ן מנה את ישיבת ארץ ישראל כמצוות עשה מן התורה, ופוסקים רבים הלכו בדרכו.

ומי שגר בחוץ לארץ? הוא מתפלל לכיוון ארץ ישראל, מזכיר אותה בברכת המזון ובתפילה, ומחכה לגאולה. הקשר לארץ הוא חלק מהזהות של כל יהודי, בכל מקום.

מקורות

• בראשית·יב, א-ז
• דברים·יא, יב
• תלמוד בבלי כתובות·דף קי עמוד ב
• רמב"ן על התורה·במדבר לג, נג
• משנה קידושין·א, ט

להמשך לימוד

• שיעורארץ ישראל וירושלים
• מאמרארץ ישראל — בהלכה ובלב
• ציר הזמןלך לך — העלייה לארץ כנען

בספר דברים חוזר שוב ושוב ביטוי מסתורי: "המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם… לשום את שמו שם". התורה לא מגלה בהתחלה מהו המקום. רק בימי דוד המלך התברר שזו ירושלים, ובמדויק — הר המוריה.

הר המוריה מופיע כבר בסיפור העקדה: אברהם הלך "אל ארץ המוריה" להעלות את יצחק. ספר דברי הימים מספר ששלמה בנה את המקדש "בהר המוריה". הרמב"ם מביא את המסורת שהמזבח עומד במקום מדויק מאוד, שבו הקריבו גם אדם הראשון, נח, ואברהם בעקדה. ירושלים היא אפוא המקום שבו האדם נפגש עם ה' לאורך כל ההיסטוריה.

דוד כבש את העיר, העלה אליה את ארון הברית, ושלמה בנו בנה בה את בית המקדש. מאז, ירושלים היא "עיר הקודש": שלוש פעמים בשנה עלו אליה יהודים מכל הארץ, ובה ישבה הסנהדרין.

ומה אחרי החורבן? הרמב"ם פוסק שקדושת המקדש וירושלים לא בטלה, כי היא נובעת מהשכינה, והשכינה אינה בטלה. לכן גם היום יש למקום המקדש דינים מיוחדים.

ירושלים מופיעה בתפילה בכל יום: בתפילת העמידה ("ולירושלים עירך ברחמים תשוב"), בברכת המזון ("ובנה ירושלים"), בסוף ליל הסדר וביום הכיפורים ("לשנה הבאה בירושלים הבנויה"). אפילו בחתונה אנחנו זוכרים אותה: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".

מקורות

• דברים·יב, ה
• בראשית·כב, ב
• דברי הימים ב·ג, א
• רמב"ם הלכות בית הבחירה·פרק ב הלכה ב
• רמב"ם הלכות בית הבחירה·פרק ו הלכה טז

להמשך לימוד

• מאמרירושלים בתודעה היהודית
• ציר הזמןדוד כובש את ירושלים
• שיעוריום 22 — דוד בירושלים
• שיעורארץ ישראל וירושלים

הכותל המערבי אינו קיר של בית המקדש עצמו, אלא חלק מקיר התמך הגדול שהקיף את הר הבית — הרחבה שעליה עמד המקדש. את הקירות האלה בנה הורדוס כשהרחיב ושיפץ את המקדש, לפני כאלפיים שנה. כשהרומאים החריבו את המקדש, הקיר הזה נשאר עומד.

במשך מאות שנים, כשיהודים לא יכלו או לא רצו להיכנס להר הבית, הכותל הפך למקום התפילה המרכזי. כאן בכו על החורבן, ומכאן נולד השם "כותל הדמעות". במדרש נאמר שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי לעולם, ובזוהר ובספרות המאוחרת חוזר הרעיון שהשכינה שורה שם.

מה עושים בכותל? מתפללים — ביחידות או במניין, שמתקיים שם כמעט בכל שעה. רבים נוהגים לכתוב פתק ולתחוב אותו בין האבנים, מנהג עממי שאין בו מצווה מיוחדת, אבל הוא מבטא את הרצון לשפוך את הלב לפני ה'. הרחבה מחולקת לאזור לגברים ואזור לנשים.

כמה הלכות והנהגות: נוהגים להתלבש בצניעות ולהתנהג בכבוד, כמו בבית כנסת. מי שרואה את מקום המקדש לאחר זמן רב — קורע את בגדו, כפי שנבאר בשאלה נפרדת. רבים נוהגים לא להפנות את הגב לכותל כשיוצאים, אלא ללכת אחורה, כמו שנפרדים ממלך.

ואם אתה מבקר בירושלים — כדאי להגיע לכותל לפחות פעם אחת ולהתפלל. זה המקום שאליו התפללו יהודים מכל העולם במשך אלפיים שנה.

מקורות

• שמות רבה·ב, ב
• תלמוד בבלי סוכה·דף נא עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן תקסא

להמשך לימוד

• מאמרירושלים בתודעה היהודית
• ציר הזמןהורדוס ובניית הבית המפואר
• ציר הזמןמלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים
• שאלהלמה קורעים את הבגד כשרואים את מקום המקדש?

הר הבית הוא המקום שבו עמד בית המקדש, והוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. דווקא בגלל הקדושה הזאת, יש לו הלכות מיוחדות וחמורות.

בתורה נאמר "ומקדשי תיראו", וחז"ל למדו מכאן הלכות של "מורא מקדש" — יראה וכבוד למקום. במקדש היו אזורים בדרגות קדושה שונות, והכניסה לחלקים הפנימיים מותרת רק למי שטהור. מי שנכנס למקום המקדש בטומאה עובר על איסור חמור מאוד, שעונשו בתורה כרת.

הבעיה היא שכיום כולנו נחשבים "טמאי מת" — מי שנגע במת, היה איתו תחת גג אחד, או בבית קברות. הדרך היחידה להיטהר מטומאה זו היא באפר של "פרה אדומה", ואין לנו היום פרה אדומה. בנוסף, הרמב"ם פוסק שקדושת המקדש לא בטלה אחרי החורבן, ולכן האיסור עומד בתוקפו גם היום. ואיננו יודעים היום בוודאות את המיקום המדויק של המקדש והעזרות.

לכן, אחרי שחרור הר הבית ב־תשכ"ז, פרסמה הרבנות הראשית לישראל הודעה שאסור לעלות להר הבית. מרן הרב עובדיה יוסף, שכיהן אחר כך כראשון לציון, פסק גם הוא שאסור לעלות. רבים מגדולי הפוסקים מכל העדות סברו כך.

יש רבנים שמתירים כניסה לחלקים מסוימים בהר, אחרי טבילה ובמקומות שלדעתם בוודאי אינם בתחום המקדש. אבל לפי ההלכה שאנחנו הולכים בה — דעת מרן הרב עובדיה — אין לעלות, ומתפללים ליד הכותל.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• ויקרא·יט, ל
• במדבר·יט, יא-כב
• רמב"ם הלכות בית הבחירה·פרק ו הלכה טז
• רמב"ם הלכות ביאת המקדש·פרק ג

להמשך לימוד

• מאמרבית המקדש — מה היה שם ומה נשאר
• מאמרירושלים בתודעה היהודית
• ציר הזמןמלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים
• שאלהמה זה הכותל המערבי, ולמה מתפללים שם?

בכל מקום בעולם שבו מתפללים יהודים, הם פונים לאותו כיוון. מי שמתפלל בניו יורק פונה מזרחה, מי שמתפלל בתימן פונה צפונה, ומי שמתפלל בירושלים פונה להר הבית. זה לא מקרי.

כשבנה שלמה המלך את בית המקדש, הוא נשא תפילה ארוכה. אחד הדברים שביקש: גם מי שיהיה רחוק — במלחמה, בגלות, בארץ אויביו — "והתפללו אליך דרך ארצם… העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך", שה' ישמע לתפילתם. דניאל, שהיה בגלות בבבל, פתח את חלונותיו "נגד ירושלים" והתפלל שלוש פעמים ביום.

הגמרא במסכת ברכות מסדרת את הכלל: מי שעומד בחוץ לארץ יכוון את ליבו כנגד ארץ ישראל; בארץ ישראל — כנגד ירושלים; בירושלים — כנגד המקדש; ובמקדש — כנגד קודש הקדשים. כך "נמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד". השולחן ערוך פוסק כך להלכה.

ומה אם אינך יודע את הכיוון? השולחן ערוך מלמד שמי שאינו יכול לכוון את הכיוון, יכוון את ליבו לאביו שבשמיים. העיקר הוא הלב. היום, עם מצפן או אפליקציה בטלפון, קל לדעת לאן לפנות, ובבתי כנסת ארון הקודש כבר מסמן את הכיוון.

זו תמונה יפה: כל עם ישראל, בכל רגע של תפילה, עומד כמו מעגל אחד גדול סביב ירושלים.

מקורות

• מלכים א·ח, מד-מח
• דניאל·ו, יא
• תלמוד בבלי ברכות·דף ל עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צד סעיף א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן צד סעיף ג

להמשך לימוד

• שאלהמה זה ארון הקודש, ולמה הוא פונה לכיוון ירושלים?
• מאמרירושלים בתודעה היהודית
• הלכהאיך עומדים בתפילת העמידה?
• שיעורהתפילה — המבנה הבסיסי

רוב מצוות התורה הן "מצוות הגוף": תפילין, שבת, כשרות, תפילה — הן חלות על כל יהודי, בכל מקום. אבל יש קבוצה של מצוות שקשורות לאדמה עצמה, ולפירות שגדלים בה. המשנה במסכת קידושין קובעת את הכלל: "כל מצווה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ".

מה הן? הנה העיקריות. תרומות ומעשרות: הפרשת חלק מהיבול לכוהן, ללוי ולעני. שמיטה: בכל שנה שביעית לא עובדים את האדמה והפירות הפקר. ביכורים: הבאת הפירות הראשונים למקדש. לקט, שכחה ופאה: השארת חלק מהשדה לעניים. וגם דינים כמו "כלאיים" בזרעים — איסור לזרוע מינים מסוימים יחד.

למה דווקא בארץ? כי הארץ "שייכת" לה' באופן מיוחד, והחקלאי בה הוא מעין אריס שמכיר בבעלות של ה'. המצוות האלה מלמדות שהיבול אינו רק "שלי", ושעליי לתת ממנו לאחרים, ושגם האדמה זכאית למנוחה.

ומה עם חוץ לארץ? יש יוצאים מן הכלל: ערלה — איסור פירות של שלוש השנים הראשונות לעץ — נוהגת גם בחוץ לארץ, מהלכה למשה מסיני. וחלה — הפרשה מהבצק — נוהגת בכל מקום מדברי חכמים.

גם מי שאינו חקלאי פוגש את המצוות האלה: כשקונים פירות וירקות בארץ ישראל, צריך לדעת שהופרשו מהם תרומות ומעשרות, ובשנת שמיטה — לבדוק את הכשרות. לכן כדאי לקנות במקומות עם השגחה טובה.

מקורות

• משנה קידושין·א, ט
• משנה ערלה·ג, ט
• ויקרא·כה, כג
• ויקרא·יט, ט-י

להמשך לימוד

• שיעורארץ ישראל וירושלים
• מאמרארץ ישראל — בהלכה ובלב
• שאלהמה זו שנת שמיטה?
• שאלהמה זה תרומות ומעשרות, והאם זה נוגע גם לי?

כמו שהאדם נח ביום השביעי, כך התורה מצווה שהאדמה תנוח בשנה השביעית: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". זו שנת השמיטה.

מה אסור בה? עבודות האדמה — חרישה, זריעה, נטיעה, זמירה וקצירה כדרך הרגילה. מותר לעשות פעולות כדי לשמור שהעצים לא ימותו. הפירות שגדלים מעצמם קדושים ב"קדושת שביעית": הם הפקר לכל אחד, אוכלים אותם בכבוד, לא סוחרים בהם כרגיל ולא משליכים אותם לאשפה.

יש גם "שמיטת כספים": בסוף השנה השביעית חובות נמחקים, כדי שהעני יוכל להתחיל מחדש. הלל הזקן תיקן את ה"פרוזבול" — מסמך שמעביר את החוב לבית הדין, כך שאנשים לא יימנעו מלהלוות לפני השמיטה.

למה? השמיטה מזכירה לחקלאי — ולכולנו — שהאדמה אינה רכוש מוחלט שלנו: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". היא מלמדת אמונה, ויתור ונתינה, והתורה מבטיחה ברכה מיוחדת בשנה השישית למי ששומר עליה.

היום, לפי רוב הפוסקים, השמיטה נוהגת מדרבנן, כי רוב העם עדיין אינו יושב בארצו. בשנת שמיטה יש כמה פתרונות לחקלאות, כמו "אוצר בית דין", גידול במצע מנותק, ו"היתר המכירה" — מכירה זמנית של הקרקע לגוי. על היתר המכירה נחלקו הפוסקים; מרן הרב עובדיה תמך בהסתמכות עליו כדי לסייע לחקלאים, אך ציבורים רבים מחמירים. השמיטה האחרונה הייתה בשנת תשפ"ב (2021–2022), והבאה תחול בשנת תשפ"ט (2028–2029).

לשאלה מעשית על קניית ירקות ופירות בשנת שמיטה — כדאי לשאול רב.

מקורות

• ויקרא·כה, א-ז
• דברים·טו, א-ב
• ויקרא·כה, כג
• תלמוד בבלי גיטין·דף לו עמוד א
• רמב"ם הלכות שמיטה ויובל·פרק א
• יביע אומר·חלק ג, יורה דעה

להמשך לימוד

• מאמרארץ ישראל — בהלכה ובלב
• שיעורארץ ישראל וירושלים
• שאלהמה זה "מצוות התלויות בארץ"?

התורה מצווה את מי שמגדל בארץ ישראל דגן, ירקות ופירות, להפריש מהם כמה חלקים לפני שאוכלים.

הראשון הוא "תרומה גדולה" — חלק קטן שניתן לכוהן. אחריו "מעשר ראשון" — עשירית ממה שנשאר, ללוי. ואחר כך עוד עשירית: בשנים מסוימות במחזור השמיטה היא "מעשר שני", שהיה נאכל בירושלים, ובשנים אחרות "מעשר עני", שניתן לעניים. הלוי מפריש מהמעשר שלו "תרומת מעשר" לכוהן.

כל עוד לא הופרשו החלקים האלה, הפירות נקראים "טבל", ואסור לאכול אותם. זה איסור חמור, ולכן חשוב לשים לב.

איך זה עובד היום? כיוון שאין לנו היום טהרה, אין נותנים את התרומה לכוהן לאכילה, אלא מפרישים אותה, עוטפים ומניחים בפח בכבוד. המעשרות מופרשים בדרך כלל באמירת נוסח מיוחד, והשגחות הכשרות דואגות לכך בחנויות ובשווקים. לכן כשקונים פירות וירקות בארץ ישראל, כדאי לקנות במקום עם תעודת כשרות. מי שקונה בשוק בלי השגחה, או קוטף מעץ בגינה שלו, צריך להפריש בעצמו — וזה לא מסובך: יש נוסח קצר שנמצא בסידורים רבים.

הרעיון שמאחורי המצווה: היבול לא שייך רק לי. הכוהן, הלוי והעני הם חלק מהשולחן שלי. גם היום, כשהמצווה נעשית בעיקר בצורה סמלית, היא מזכירה שהארץ ופירותיה הם מתנה.

לשאלה מעשית על הפרשה בבית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• במדבר·יח, כא-כו
• דברים·יד, כב-כט
• רמב"ם הלכות תרומות·פרק א
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן שלא

להמשך לימוד

• מאמרכשרות מאפס
• שיעורכשרות — הבסיס
• שאלהמה זה "מצוות התלויות בארץ"?
• הלכהלמה צריך לקנות מוצרים עם הכשר?

התורה אומרת: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו — שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא ייאכל". המילה "ערלה" פירושה כאן משהו סגור, שעדיין אסור לגעת בו. בשלוש השנים הראשונות לחיי העץ, הפירות אסורים באכילה וגם בהנאה — אי אפשר למכור אותם או להשתמש בהם.

בשנה הרביעית: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'". בזמן המקדש אכלו את הפירות האלה בירושלים, כמו מעשר שני. היום פודים אותם — מעבירים את הקדושה למטבע בנוסח מיוחד — ואז מותר לאכול. מהשנה החמישית: "תאכלו את פריו, להוסיף לכם תבואתו".

איך סופרים את השנים? המשנה במסכת ראש השנה קובעת שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילן", והוא קובע את החשבון של שנות העץ, יחד עם כללים מפורטים לפי זמן הנטיעה.

מה ההיגיון? חז"ל ומפרשים מסבירים שיש כאן חינוך לסבלנות ולאיפוק: לא לחטוף מיד את הפרי הראשון, ולהקדיש את הראשית לה'. התורה מבטיחה שדווקא כך — "להוסיף לכם תבואתו".

הערלה נוהגת גם בחוץ לארץ, מהלכה למשה מסיני, וזה דבר מיוחד בין המצוות החקלאיות. בפועל: בחנויות עם השגחה דואגים לכך. מי שיש לו עץ פרי בגינה, ובפרט עץ חדש, צריך לברר את גילו לפני שאוכל מפירותיו.

לשאלה מעשית על עץ בגינה — כדאי לשאול רב.

מקורות

• ויקרא·יט, כג-כה
• משנה ערלה·ג, ט
• משנה ראש השנה·א, א
• שולחן ערוך יורה דעה·סימן רצד

להמשך לימוד

• שאלהמה זה "מצוות התלויות בארץ"?
• שיעורט"ו בשבט
• מאמרכשרות מאפס

בספר דברים, משה מתאר לעם את הארץ שאליה הם נכנסים: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". ה"דבש" כאן, לפי חז"ל, הוא דבש תמרים. אלה "שבעת המינים" — הגידולים שבהם נשתבחה ארץ ישראל.

יש להם כמה מעמדות מיוחדים. ביכורים: בזמן המקדש, חקלאים הביאו את הפירות הראשונים של שבעת המינים לירושלים בתהלוכה חגיגית, וקראו פסוקים של הודיה. ברכה ראשונה: כשיש לפנינו כמה פירות, השולחן ערוך פוסק שמקדימים לברך על פרי משבעת המינים. גם בתוכם יש סדר: לפי הסדר שבו הם מופיעים בפסוק, כאשר כל מין שנזכר קרוב יותר למילה "ארץ" — קודם.

ברכה אחרונה: אחרי אכילת פרי משבעת המינים — ענבים, תאנים, רימונים, זיתים או תמרים — לא מברכים "בורא נפשות" אלא "על העץ ועל פרי העץ", ברכה שבה מודים גם "על ארץ חמדה טובה ורחבה". ואחרי מאפה מחיטה או שעורה מברכים "על המחיה", ואחרי יין — "על הגפן". כך, גם מי שגר רחוק, מזכיר את ארץ ישראל כשהוא אוכל מפירותיה.

בט"ו בשבט נוהגים לאכול משבעת המינים, להודות על פירות הארץ ולהתגעגע אליה.

מקורות

• דברים·ח, ח
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן רח
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן ריא
• משנה ביכורים·א, ג

להמשך לימוד

• הלכהיש לפניי כמה מאכלים – על מה מברכים קודם?
• הלכהמתי מברכים ברכה אחרונה, ומה ההבדל בין "על המחיה" ל"בורא נפשות"?
• שיעורט"ו בשבט
• שיעורברכות הנהנין

בעם ישראל, קריעת בגד היא ביטוי עתיק של אבל — כך עשו יעקב, דוד ואחרים כששמעו בשורה קשה. הגמרא במסכת מועד קטן מונה בין הדברים שעליהם קורעים גם את ראיית ערי יהודה, ירושלים ומקום המקדש בחורבנם, וכך נפסק בשולחן ערוך.

איך זה נראה בפועל? מי שמגיע לכותל המערבי ורואה את מקום המקדש — כלומר את הר הבית, שהמקדש לא בנוי עליו — קורע את בגדו בצד שמאל, ליד הלב, בגודל של טפח (כעשרה סנטימטרים). הקריעה נעשית ביד, בעמידה. נוהגים לומר פסוקים של צער על החורבן.

כמה פרטים נוספים. מי שרואה את המקום בתוך שלושים יום מהפעם הקודמת, אינו קורע שוב. לא קורעים בשבת, ביום טוב ובחול המועד, וגם בימים מסוימים שאין אומרים בהם תחנון יש מקילים. לגבי העיר ירושלים עצמה, פוסקים רבים כתבו שבזמן שהעיר בנויה ומיושבת ביהודים — אין קורעים עליה, אבל על מקום המקדש, שעדיין בחורבנו, קורעים. כך נוהגים רבים לפי מרן הרב עובדיה.

רבים נוהגים להגיע לכותל בבגד ישן או בחולצה מיוחדת כדי לקרוע אותה. הקריעה מזכירה שאף על פי שזכינו לחזור לירושלים, המקדש עדיין חרב. האבל הזה אינו ייאוש — הוא געגוע ותקווה.

לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

מקורות

• תלמוד בבלי מועד קטן·דף כו עמוד א
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן תקסא

להמשך לימוד

• שאלהמה זה הכותל המערבי, ולמה מתפללים שם?
• מאמרבין המצרים ותשעה באב
• הלכהמהי ״קריעה״, ומי צריך לקרוע את הבגד?
• מאמרירושלים בתודעה היהודית

מזמור קל"ז בתהילים, שנכתב על הגולים בבבל, כולל שבועה מרגשת: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". המילים "על ראש שמחתי" הפכו למנהג: דווקא בשיא השמחה, מזכירים את ירושלים.

בחתונה, אחרי שבע הברכות מתחת לחופה, החתן אומר את הפסוקים האלה ושובר כוס זכוכית. הגמרא במסכת ברכות מספרת על חכם שראה שהחכמים בחתונת בנו שמחים יותר מדי, ושבר לפניהם כוס יקרה, והם התעשתו. מכאן נולד המנהג, שהתקבל בכל קהילות ישראל. בקהילות רבות גם שמים מעט אפר על ראש החתן, במקום שבו מניחים תפילין.

החתונה היא לא המקום היחיד. הגמרא במסכת בבא בתרא, וכך נפסק בשולחן ערוך, מלמדת שאחרי החורבן תיקנו חכמים "זכר לחורבן": מי שמסייד את ביתו משאיר שטח של אמה על אמה מול הכניסה בלי סיד; מי שמכין סעודה גדולה משאיר משהו חסר; ואישה שמתקשטת מורידה תכשיט אחד.

למה לערבב עצב בשמחה? כי שמחה יהודית אינה שמחה של בריחה מהמציאות. גם כשאני מקים בית חדש, אני זוכר שהבית הגדול של כל העם, בית המקדש, עדיין לא בנוי. הזיכרון הזה גם מכוון את הבית החדש: להיות חלק מהבנייה מחדש.

ובסיום החתונה, כמו בכל ברכת המזון, מברכים "בונה ברחמיו ירושלים".

מקורות

• תהלים·קלז, ה-ו
• תלמוד בבלי ברכות·דף לא עמוד א
• תלמוד בבלי בבא בתרא·דף ס עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן תקס

להמשך לימוד

• שיעורמעגל החיים: חתונה ואבלות
• שיעורחתונה
• מאמרבין המצרים ותשעה באב
• מאמרירושלים בתודעה היהודית

ארץ ישראל כולה קדושה, אבל יש בה מקומות שנקשרו בסיפור של העם.

מערת המכפלה בחברון: את המערה קנה אברהם מעפרון החיתי כדי לקבור את שרה, וזו העסקה הראשונה המתוארת בתורה בפירוט. לפי המסורת, קבורים בה אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, ולפי חז"ל גם אדם וחוה. הגמרא מספרת שכלב, כשהלך לרגל את הארץ, נכנס לחברון והשתטח על קברי האבות כדי שיינצל מעצת המרגלים. מכאן נלמד המנהג להתפלל ליד קברי צדיקים.

קבר רחל: רחל נפטרה בדרך, בלידת בנימין, ונקברה "בדרך אפרתה, היא בית לחם". הנביא ירמיהו מתאר אותה מבכה על בניה ההולכים לגלות, וה' עונה לה: "ושבו בנים לגבולם". עד היום נשים רבות מתפללות שם, בעיקר על ילדים ועל זוגיות.

הגליל: בצפת פעלו במאה הט"ז גדולים כמו מרן רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, והאר"י הקדוש. בטבריה קבורים, לפי המסורת, הרמב"ם ותנאים ואמוראים רבים. במירון נמצא קבר רבי שמעון בר יוחאי, שאליו עולים רבים בל"ג בעומר.

חשוב לזכור: ההלכה מלמדת שהתפילה היא לה' בלבד. ליד קבר צדיק מבקשים מה' שיענה בזכות הצדיק, ולא פונים אל הנפטר עצמו. וחשוב לשמור במקומות האלה על כבוד ועל צניעות.

מקורות

• בראשית·כג, א-כ
• בראשית·לה, יט-כ
• ירמיהו·לא, יד-טז
• תלמוד בבלי סוטה·דף לד עמוד ב
• תלמוד בבלי עירובין·דף נג עמוד א

להמשך לימוד

• ציר הזמןפטירת שרה ומערת המכפלה
• ציר הזמןפטירת רחל בדרך אפרת
• ציר הזמןצפת — עיר המקובלים וחידוש הסמיכה
• ציר הזמןהאר״י הקדוש בצפת

מי שמתארח בפסח אצל משפחה בחוץ לארץ מגלה שיש שם שני לילות סדר, ושחג השבועות נמשך יומיים. בארץ ישראל — יום אחד. למה?

בזמן הבית ואחריו, החודש העברי לא היה קבוע מראש. בית הדין בירושלים קידש את החודש על פי עדים שראו את הירח החדש, ושליחים יצאו להודיע לקהילות מתי התחיל החודש. מכאן נקבעו גם תאריכי החגים. הקהילות בארץ ישראל קיבלו את ההודעה בזמן, אבל קהילות רחוקות, כמו בבל, לא תמיד ידעו אם החודש התחיל ביום זה או בבא אחריו. לכן שמרו שני ימים — "יום טוב שני של גלויות".

מאוחר יותר, הלל השני קבע את הלוח העברי מראש, וכבר אפשר היה לדעת בדיוק מתי חל כל חג. ובכל זאת, הגמרא במסכת ביצה מביאה שחכמי ארץ ישראל שלחו לבבל: "הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם", כי עלולות להיות גזרות שיגרמו לשכחת הלוח. כך נפסק בשולחן ערוך: בחוץ לארץ שומרים שני ימים טובים.

ומה עם מי שעובר מארץ לארץ? תייר מחוץ לארץ שמבקר בארץ ישראל בחג, ומי שגר בארץ ונוסע לחוץ לארץ — יש להם דינים מפורטים, ויש בהם מחלוקות בין הפוסקים. ראש השנה, אגב, נמשך יומיים גם בארץ ישראל, מסיבה אחרת.

לשאלה מעשית, ובמיוחד לתייר בחג — כדאי לשאול רב.

מקורות

• תלמוד בבלי ביצה·דף ד עמוד ב
• משנה ראש השנה·ב, ב-ד
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן תצו

להמשך לימוד

• שיעורלוח השנה העברי
• ציר הזמןהלל השני קובע את הלוח העברי
• מאמרמועדי ישראל ומשמעותם
• שיעורהלכות החג למעשה

זו שאלה טובה, ורבים שואלים אותה כשהם רואים את ירושלים המודרנית — מלאה בתי כנסת, ישיבות ואנשים. האם עדיין יש על מה לבכות?

התשובה מתחילה בשאלה מה נחרב בתשעה באב. המשנה במסכת תענית מונה חמישה דברים שקרו ביום הזה: נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ, חרב הבית בראשונה, חרב הבית בשנייה, נלכדה ביתר ונחרשה העיר. מרכז האבל הוא בית המקדש — מקום השכינה, הקרבנות והסנהדרין. והוא עדיין לא בנוי. במקומו, על הר הבית, אין אנו יכולים אפילו להיכנס.

זכריה הנביא, כבר בימי הבית השני, נשאל על הצומות, וענה שהם "יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". הגמרא במסכת ראש השנה מסבירה: כשיש שלום — הם ימי שמחה; כשאין — צמים. והפוסקים כתבו שכל עוד המקדש לא נבנה, הצומות נשארים בתוקפם.

יש גם צד אישי: הגלות אינה רק מקום. היא מצב שבו העולם עדיין לא מתוקן — יש שנאה, מחלוקת, סבל. כל עוד זה כך, יש על מה להתאבל ולמה להתפלל.

ובכל זאת, יש חידוש: מי שצם בתשעה באב בירושלים הבנויה מרגיש גם את ההתחלה של הנחמה. חז"ל אומרים: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". האבל הוא הכלי לבנייה.

מקורות

• משנה תענית·ד, ו
• זכריה·ח, יט
• תלמוד בבלי ראש השנה·דף יח עמוד ב
• תלמוד בבלי תענית·דף ל עמוד ב
• שולחן ערוך אורח חיים·סימן תקמט סעיף א

להמשך לימוד

• הלכהמה אסור בתשעה באב?
• שיעורהצומות ותשעה באב
• מאמרבין המצרים ותשעה באב
• ציר הזמןמרד בר כוכבא ונפילת ביתר

התורה מצווה: "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר — בחג המצות, ובחג השבועות, ובחג הסוכות". שלושת החגים האלה נקראים "שלוש רגלים", כי עלו לירושלים ברגל.

איך זה נראה? מכל הארץ, ואחר כך גם מהתפוצות, נהרו יהודים לירושלים. המשנה במסכת ביכורים מתארת את התהלוכות עם חליל ושירה, ואת אנשי ירושלים שיצאו לקבל את פני העולים. העולים הביאו "קרבן ראייה" ו"שלמי חגיגה", ואכלו בשמחה. ירושלים, שהייתה עיר קטנה יחסית, הכילה המונים — וחז"ל מונים בין הניסים שהיו בה שאף אחד לא אמר "צר לי המקום שאלין בירושלים".

הרעיון: עם שלם נפגש פעמיים־שלוש בשנה במקום אחד, לפני ה'. העלייה לרגל חיברה בין השבטים, בין העשירים לעניים, בין הכפר לעיר. היא הייתה חוויה של אחדות ושל שמחה.

ומה היום? בלי מקדש, אין מצוות עלייה לרגל במובן ההלכתי המלא. אבל המנהג להגיע לירושלים בחגים נשמר, ובמיוחד בחול המועד פסח וסוכות, אז מתקיימת ליד הכותל ברכת כהנים בהשתתפות אלפי כוהנים ועשרות אלפי מתפללים. רבים גם מגיעים להתפלל בכותל בכל חג.

אם אפשר לך — לבוא לירושלים בחול המועד זו חוויה מומלצת מאוד. וגם מי שאינו יכול, אומר בכל חג בתפילת מוסף: "ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך".

מקורות

• דברים·טז, טז
• שמות·כג, יד-יז
• משנה חגיגה·א, א
• משנה ביכורים·ג, ב-ג
• משנה אבות·ה, ה

להמשך לימוד

• שיעורשלוש הרגלים: פסח, שבועות וסוכות
• מאמרמועדי ישראל ומשמעותם
• מאמרבית המקדש — מה היה שם ומה נשאר
• שאלהמה זה הכותל המערבי, ולמה מתפללים שם?