המילים הראשונות והאחרונות

יש משפט אחד שילדים יהודים לומדים לפני כמעט כל דבר אחר, ושיהודים רבים אמרו ברגע האחרון של חייהם: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". שש מילים בלבד, ובהן תמצית האמונה היהודית.

התלמוד מספר על רבי עקיבא, שהרומאים הוציאו אותו להורג באכזריות על שלימד תורה. באותה שעה הגיע זמן קריאת שמע, והוא קרא בשלווה. תלמידיו שאלו: רבנו, עד כאן? והוא ענה שכל ימיו הצטער על הפסוק "בכל נפשך — אפילו נוטל את נשמתך", ועכשיו שהגיעה ההזדמנות לקיים אותו, האם לא יקיים? הוא האריך במילה "אחד" עד שיצאה נשמתו.

הסיפור הזה מלמד עד כמה קריאת שמע היא יותר מטקסט. היא הזהות עצמה.

מה זה בכלל "קריאת שמע"?

קריאת שמע היא קריאה של שלוש פרשיות מן התורה, פעמיים ביום — בבוקר ובערב. זו מצווה מן התורה, שנלמדת מהמילים "ודברת בם… ובשכבך ובקומך": בשעה שאנשים הולכים לישון ובשעה שהם קמים.

הפרשה הראשונה, "שמע" (דברים ו, ד–ט), מכריזה על אחדות השם ומצווה לאהוב אותו "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". היא מזכירה גם תלמוד תורה, תפילין ומזוזה.

הפרשה השנייה, "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג–כא), מדברת על קיום המצוות ועל הקשר בין מעשינו למה שקורה לנו — גשמים בעתם, שפע, או חלילה ההפך.

הפרשה השלישית, "ויאמר" (במדבר טו, לז–מא), עוסקת במצוות ציצית ומסתיימת בזכירת יציאת מצרים: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".

קבלת עול מלכות שמיים

המשנה מסבירה למה הפרשיות מסודרות כך: קודם מקבלים "עול מלכות שמיים" ורק אחר כך "עול מצוות". קבלת עול מלכות שמיים היא ההחלטה הפנימית שיש בורא לעולם, שהוא אחד, ושאני מקבל אותו כמלך. רק על הבסיס הזה המצוות מקבלות משמעות.

המילה "עול" נשמעת אולי כבדה, אבל הכוונה היא למחויבות. כמו שאדם אוהב מקבל על עצמו אחריות כלפי משפחתו, כך היהודי מקבל על עצמו בכל בוקר ובכל ערב את הקשר עם בוראו. זה רגע של התחדשות: לא אמונה שנקבעה פעם אחת ונשכחה, אלא אמונה שחוזרת ונאמרת פעמיים ביום.

והמילה "אחד" — אין הכוונה רק שאין אלוקים אחרים. הכוונה היא שהכול, הטוב והקשה, השמיים והארץ, בא ממקור אחד. מי שאומר "ה' אחד" מתבונן בעולם כמכלול שיש לו לב אחד.

איך קוראים: עיניים מכוסות ובכוונה

בפסוק הראשון נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין. כך נפסק בשולחן ערוך — כדי שלא יסתכל המתפלל בשום דבר שיסיח את דעתו, ויוכל לכוון בלב שלם. רגע של חושך קטן, שבו נשאר רק הקשר הפנימי.

אחרי הפסוק הראשון אומרים בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המשפט הזה לא כתוב בתורה בתוך הפרשה; לפי המסורת שבתלמוד, יעקב אבינו אמר אותו לפני מותו, כשבניו הכריזו "שמע ישראל". משה לא כתב אותו בתורה, ולכן אומרים אותו בשקט, מלבד ביום כיפור שבו אומרים אותו בקול.

את הפסוק הראשון חייבים לומר בכוונה — להבין מה אומרים ולהתכוון לכך. מי שלא כיון בו, לפי ההלכה, לא יצא ידי חובה וצריך לחזור. בשאר הפרשיות טוב לכוון, וחשוב לבטא כל מילה בבירור, בלי לבלוע אותיות. רבים קוראים אותן בטעמי המקרא, כמו בתורה.

מתי קוראים

קריאת שמע של שחרית נקראת מן הבוקר המוקדם ועד סוף שלוש שעות זמניות מתחילת היום. "שעה זמנית" היא חלק אחד משנים עשר של היום, ולכן הזמן משתנה בין קיץ לחורף. כדאי לבדוק בלוח הזמנים את "סוף זמן קריאת שמע". מי שמתפלל שחרית בזמן קורא את שמע בתוך התפילה, ומי שיודע שיתפלל מאוחר — ידאג לקרוא את שמע לפני הזמן.

קריאת שמע של ערבית נקראת בלילה, מצאת הכוכבים, ובדיעבד כל הלילה עד עלות השחר. ובנוסף לשתי אלה יש מנהג עתיק לקרוא שמע גם לפני השינה, "קריאת שמע שעל המיטה", כדי שהדבר האחרון לפני השינה יהיה הפקדת הנפש בידי הבורא.

בשחרית מברכים לפני קריאת שמע שתי ברכות ואחריה אחת, ובערבית שתיים לפניה ושתיים אחריה. הברכות מקיפות את הקריאה כמו מסגרת: הודיה על האור, על אהבת השם לישראל, ועל הגאולה.

מי חייב

כל גבר יהודי מגיל בר מצווה חייב בקריאת שמע פעמיים ביום. נשים פטורות ממצווה זו מן הדין, כי היא מצוות עשה שהזמן גרמא — מצווה שתלויה בזמן מסוים. עם זאת, נכון שגם נשים יקבלו עליהן עול מלכות שמיים, ולכן נוהגות לפחות לומר את הפסוק הראשון בבוקר.

ילדים מחנכים לקריאת שמע מגיל צעיר. בבתים רבים זה הדבר הראשון שמלמדים ילד לומר — "שמע ישראל" לפני השינה, וכך הפסוק הזה נשאר איתו כל ימי חייו. הורים רבים אומרים אותו יחד עם הילד בכל ערב, ומגלים שזה גם רגע של שקט וקרבה בסוף היום.

לבני אשכנז: עיקר הדינים זהים; יש הבדלים קטנים בנוסח הברכות שלפני קריאת שמע ואחריה.

טעויות נפוצות

"שמע ישראל זו תפילה" — במדויק, זו לא בקשה אלא קריאה בתורה והכרזה. לכן היא נקראת "קריאת" שמע, ולא "תפילת" שמע. אנחנו לא מבקשים בה דבר; אנחנו אומרים את מה שאנחנו מאמינים בו.

"מספיק לשמוע אותה ברקע" — המצווה היא לומר בפה, בקול שהאוזן שומעת, או לפחות לשמוע מאחר בכוונה לצאת ידי חובה, כשהוא מכוון להוציא. השמעה אגבית אינה מספיקה.

"אם פספסתי את הזמן בבוקר, הלך הכול" — מי שאיחר בטעות את סוף הזמן, עדיין קורא את שמע עם ברכותיה עד סוף ארבע שעות זמניות, ואחר כך רשאי לקרוא בלי הברכות. שכר הקריאה בזמן גדול יותר, אבל אין לוותר. לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

בשורה התחתונה

קריאת שמע היא עמוד השדרה של היום היהודי: בבוקר ובערב, בשמחה ובכאב, יהודי חוזר ואומר שהעולם יש לו בורא אחד ושהוא אוהב אותו בכל לבו. מי שמתחיל — יתחיל בפסוק אחד, בעיניים מכוסות ובכוונה. משם הכול ממשיך.