התפילה שכולם מכירים

גם מי שמעולם לא נכנס לבית כנסת שמע כנראה את המילים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". הקדיש נאמר בהלוויות, באזכרות, בסוף פרקי התפילה. רבים מקשרים אותו למוות ולאבל.

אבל אם קוראים את הטקסט, מגלים הפתעה: אין בקדיש אף מילה על מוות, על נשמה או על פטירה. כל כולו הכרזה על גדולת השם ותפילה שמלכותו תתגלה בעולם. כדי להבין למה דווקא התפילה הזאת הפכה לתפילת האבלים, צריך קודם להבין מה היא.

מה אומרים בקדיש, ולמה בארמית?

המילה "קדיש" פירושה "קדוש" בארמית. הפתיחה, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", מבוססת על פסוק מספר יחזקאל: "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים". הנביא מתאר את היום שבו כל העולם יכיר בבורא, והקדיש מבקש: שיבוא היום הזה, "בחייכון וביומיכון" — בחיינו ובימינו.

לב הקדיש הוא התשובה שעונה הציבור: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" — "יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים". זו לא רק תגובה; זו הנקודה החשובה ביותר בכל הקדיש. התלמוד מתאר שבשעה שישראל עונים "יהא שמיה רבא", הקב"ה כביכול מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסים אותו כך בביתו.

בנוסח ספרד ועדות המזרח מוסיפים בקדיש גם "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" — תפילה לגאולה ולביאת המשיח.

ולמה בארמית? ארמית הייתה השפה המדוברת של רוב העם בימי התלמוד, בארץ ישראל ובבבל. הקדיש נאמר בתחילה בסוף שיעורי תורה ודרשות, כשהציבור הפשוט היה נוכח. כדי שכולם יבינו ויענו, נאמר בשפה שכולם דיברו.

יש גם הסבר עמוק יותר שמובא במפרשים, אבל הפשט מספיק כדי להבין עיקרון חשוב: הקדיש נועד מלכתחילה לציבור כולו, לא רק לחכמים. הוא תפילה עממית במובן הטוב ביותר — כל אחד שעומד שם יכול להשתתף. גם היום, כשרוב הציבור כבר אינו מדבר ארמית, שומרים על הנוסח המקורי, כי הוא מחבר אותנו לאותם דורות שעמדו ואמרו את אותן מילים בדיוק.

רק במניין

את הקדיש אומרים רק כשיש מניין, כלומר עשרה גברים מגיל בר מצווה ומעלה. הסיבה היא שהקדיש הוא "דבר שבקדושה" — הכרזה על קדושת השם, וחז"ל למדו מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" שקידוש השם בפרהסיה נעשה בעדה, בציבור של עשרה. כך נפסק בשולחן ערוך.

ההיגיון יפה: קידוש השם אינו עניין פרטי. הוא קורה כשקבוצה של אנשים עומדת יחד ומכריזה שהעולם יש לו בורא. לכן מי שמתפלל ביחידות מדלג על הקדיש, וזו אחת הסיבות שתפילה במניין כל כך חשובה.

סוגי הקדיש בתפילה

במהלך התפילה נאמרים כמה סוגי קדיש, וכל אחד מסמן מעבר בין שלבים.

• חצי קדיש — הקדיש הקצר, שמפריד בין חלקי התפילה, למשל אחרי פסוקי דזמרה.

• קדיש תתקבל — נאמר בידי שליח הציבור אחרי העמידה, עם בקשה ש"תתקבל צלותהון" — שתתקבל תפילת כל ישראל.

• קדיש על ישראל (קדיש דרבנן) — נאמר אחרי לימוד תורה שבעל פה, ויש בו תפילה מיוחדת לחכמים ולתלמידיהם.

• קדיש יהא שלמא — נאמר בסוף, עם תפילה לשלום.

ברוב הקהילות, את הקדישים שאינם חלק מתפקיד החזן אומרים האבלים, וכאן מגיעים לקשר שבין הקדיש לבין האבלות.

למה אבלים אומרים קדיש?

כשאדם מאבד הורה, הוא חש שהעולם התערער. ודווקא אז הוא עומד מול הציבור ואומר: יתגדל ויתקדש שמו הגדול. זו אמירה של אמונה עמוקה — גם עכשיו, גם בכאב, אני מקדש את השם.

המסורת מלמדת שבזה יש גם זכות לנשמת הנפטר. כשבן או בת שהוא גידל מקדשים את שם השם ברבים, הנפטר נחשב שותף בקידוש הזה, כי הוא זה שחינך אותם. מסורת קדומה מספרת על רבי עקיבא שפגש נשמה מתייסרת, ולימד את בנו של הנפטר לעמוד בציבור ולומר "ברכו" ו"יתגדל" — ובזכות זה הוקל לאביו.

לפי ההלכה, בן שאביו או אמו נפטרו אומר קדיש אחד עשר חודשים מיום הפטירה, וכן ביום השנה (האזכרה) בכל שנה. אחד עשר ולא שנים עשר — כדי שלא ייראה כאילו ההורה זקוק לתיקון של שנה מלאה. לשאלה מעשית — כדאי לשאול רב.

איך עונים — וכמה זה חשוב

התלמוד אומר שכל העונה "אמן, יהא שמיה רבא מברך" בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו. "בכל כוחו" פירושו בכוונה מלאה ובקול, לא מלמול מהיר. במקום אחר נאמר שהעולם עומד בזכות ה"יהא שמיה רבא" שאומרים אחרי לימוד תורה.

כשהקדיש נאמר, נוהגים להפסיק כל דבר אחר ולהקשיב. עונים "אמן" במקומות הקבועים, ואת "יהא שמיה רבא" עונים עד "יתברך". רבים נוהגים לעמוד בשעת הקדיש, אבל לפי מנהג ספרד מי שיושב אינו חייב לקום.

לבני אשכנז: נוהגים לעמוד בכל קדיש.

טעויות נפוצות

"קדיש זו תפילה שאומרים רק בבית קברות" — לא נכון. רוב הקדישים נאמרים בכל יום, בכל תפילה, בכל בית כנסת, בלי קשר לאבלות. הם חלק מהשלד הקבוע של התפילה בציבור.

"אם אין בן שיאמר קדיש, הנשמה נשארת בלי תיקון" — כשאין בן, נוהגים שקרוב משפחה אחר, או אדם שמתמנה לכך, אומר את הקדיש לעילוי נשמת הנפטר. וחשוב לא פחות: כל מעשה טוב שהילדים והקרובים עושים לזכר הנפטר — לימוד תורה, צדקה, חסד, תפילה בכוונה — מוסיף לו זכות. הקדיש הוא דרך מרכזית, אבל לא היחידה.

"הקדיש פועל כמו לחש" — הקדיש איננו נוסחה מאגית. כוחו בכך שאדם, ובעיקר הציבור שעונה אחריו, מקדשים את שם השם באמת ובכוונה. לכן ההקפדה היא לא רק לומר, אלא לומר לאט, בבירור, ולתת לציבור לענות.

"מותר לומר קדיש לבד, בבית" — כאמור, קדיש נאמר רק בעשרה. מי שאין לו מניין יכול ללמוד, לתת צדקה ולהתפלל לעילוי הנשמה, ולחפש מניין בהזדמנות הראשונה.

בשורה התחתונה

הקדיש איננו "תפילה על מתים". הוא קריאה ציבורית שהעולם יכיר בגדולת בוראו, ושהגאולה תבוא בימינו. הוא נאמר רק במניין, כי קידוש השם הוא מעשה של קהילה. והאבל שאומר אותו הופך את הכאב לאמירה של אמונה — ומעניק זכות לנשמת יקירו.