חגים שנולדו בתוך ההיסטוריה

רוב החגים היהודיים כתובים בתורה, וניתנו לעם ישראל עוד במדבר. אבל שני חגים אהובים במיוחד נוספו מאות שנים מאוחר יותר: פורים וחנוכה. הם נקראים "מדרבנן", כלומר נקבעו בידי חכמים, ולא מופיעים בחמשת חומשי תורה.

איך יכולים חכמים לקבוע חג חדש? התורה עצמה מסמיכה אותם: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" (דברים יז, יא). לכן מברכים על נרות חנוכה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", אף שהציווי בא מחכמים. התלמוד מסביר שהציווי הוא מכוח הפסוק הזה (תלמוד בבלי שבת, דף כג עמוד א).

שני החגים קשורים לתקופת בית שני, ושניהם מציינים הצלה של עם ישראל. אבל הם שונים מאוד זה מזה, בסיפור, ברוח ובמצוות. דווקא ההבדל ביניהם מלמד הרבה.

פורים: הנס שהסתתר

הסיפור של פורים מתרחש בגלות פרס, אחרי חורבן בית ראשון. המן, השר החשוב של המלך אחשורוש, מקבל היתר להשמיד את כל היהודים ביום אחד. אסתר המלכה, יהודייה שהסתירה את מוצאה, ומרדכי דודה, הופכים את הגזרה. ביום שנקבע להשמדה היהודים ניצלים, והמן נתלה על העץ שהכין למרדכי.

מה שמיוחד במגילת אסתר הוא שהשם של הקב"ה לא מופיע בה אפילו פעם אחת. אין בה ים נבקע ואין אש מן השמיים. הכול נראה כמו שרשרת של מקרים פוליטיים: מלכה שנבחרה במקרה, מלך שלא נרדם במקרה. רק בסוף, כשמסתכלים על התמונה השלמה, רואים שהיד המכוונת הייתה שם כל הזמן.

לכן פורים הוא החג של ההשגחה הנסתרת. הוא מלמד שגם בחיים שלנו, כשנדמה שהכול "סתם קרה", אפשר לגלות כוונה ומשמעות.

ארבע מצוות של שמחה

פורים חל בארבעה עשר באדר, ובערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע, כמו ירושלים, בחמישה עשר, "שושן פורים". המגילה עצמה קובעת את מצוות היום: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט, כב).

כך יוצאות ארבע מצוות. קריאת המגילה, בלילה וביום. משלוח מנות: לפחות שתי מנות של אוכל לחבר אחד. מתנות לאביונים: לפחות מתנה אחת לשני עניים. וסעודת פורים, סעודה שמחה ביום (שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרצה).

הרמב"ם כותב שעדיף להרבות במתנות לאביונים מאשר בסעודה ובמשלוח מנות, כי "אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים" (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב הלכה יז). השמחה של פורים נמדדת במידה שבה היא מגיעה גם למי שאין לו.

חנוכה: מלחמה על הנשמה

חנוכה מתרחש כמאתיים שנה אחרי פורים, בארץ ישראל. היוונים, בשלטון בית סלווקוס, ניסו לכפות על היהודים את התרבות היוונית ואסרו לקיים מצוות כמו שבת, ברית מילה ולימוד תורה. בית המקדש טומא. משפחה של כוהנים, החשמונאים, ובראשם מתתיהו ובניו, יהודה המכבי ואחיו, יצאו למרד.

מעטים מול רבים, הם ניצחו, נכנסו למקדש וטיהרו אותו. התלמוד מספר שמצאו רק פך אחד של שמן טהור, חתום בחותמו של הכהן הגדול, שהספיק ליום אחד בלבד. נעשה נס, והוא דלק שמונה ימים. בשנה שלאחר מכן קבעו את הימים האלה לימי הלל והודאה (תלמוד בבלי שבת, דף כא עמוד ב). הרמב"ם מתאר את התקופה ואת הניצחון (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג).

בפורים האויב רצה להשמיד את הגוף. בחנוכה האויב רצה להשמיד את הנשמה, את הזהות היהודית. לכן גם אופי החגים שונה: בפורים חוגגים בסעודה ובמשתה, ובחנוכה בהלל, בהודיה ובאור.

איך מדליקים, לפי פסקי מרן

חנוכה מתחיל בעשרים וחמישה בכסלו ונמשך שמונה ימים. בכל ערב מדליקים נרות, ומוסיפים נר אחד בכל לילה: בלילה הראשון נר אחד, ובשמיני שמונה. זו דרך ה"מהדרין מן המהדרין" שמובאת בתלמוד (תלמוד בבלי שבת, דף כא עמוד ב).

לפי מרן השולחן ערוך, כפי שפסק מרן הרב עובדיה, בני עדות המזרח נוהגים שאחד מבני הבית מדליק עבור כולם (שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרעא, סעיף ב). מנהג האשכנזים: כל אחד מבני הבית מדליק חנוכייה משלו.

את החנוכייה מעמידים במקום שבו היא נראית לרבים, כדי "לפרסם את הנס". נוהגים שהנשים לא עושות מלאכה בזמן שהנרות דולקים (שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרע, סעיף א). בכל ימי חנוכה אומרים הלל שלם בתפילת שחרית, ומוסיפים "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון. הרמב"ם כותב שמצוות נר חנוכה "מצוה חביבה היא עד מאד" (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד הלכה יב).

שני חגים, מסר אחד

למה חגים שנקבעו בידי חכמים חשובים כל כך? חכמים אמרו שבימי פורים קיבלו ישראל את התורה מחדש, הפעם מתוך אהבה ולא מתוך כפייה (תלמוד בבלי שבת, דף פח עמוד א). במגילה נאמר "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כז): הם קיימו מרצונם את מה שקיבלו כבר בסיני.

והרמב"ם כותב דבר מפליא: כל ספרי הנביאים עתידים להתבטל לימות המשיח, אבל מגילת אסתר לא תתבטל, ופורים לא יפסיק (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב הלכה יח). החג שבו ההשגחה הייתה מוסתרת, הוא החג שיישאר לנצח.

המשותף לשני החגים הוא שהם נולדו בדורות שבהם כבר לא היו ניסים גלויים כמו ביציאת מצרים. הם מלמדים אותנו לזהות את יד ה' בתוך ההיסטוריה, בתוך הפוליטיקה ובתוך המלחמות. זו אמונה בוגרת, שלא מחכה לים שנבקע כדי להודות.

טעויות נפוצות

טעות ראשונה: "חנוכה הוא החג היהודי של החורף, מקביל לחגים של עמים אחרים." חנוכה נקבע בגלל אירוע היסטורי מוגדר בארץ ישראל, ותוכנו הפוך: הוא חוגג דווקא את הזכות להיות שונים, ולא להיטמע בתרבות הרוב.

טעות שנייה: "פורים הוא בעיקר תחפושות ומסיבות." התחפושות הן מנהג עממי ותיק, ויש בו רמז יפה להסתר שבסיפור. אבל לב החג הוא המצוות: לשמוע את המגילה, לשלוח מנות לחבר, לתת לעניים ולשבת לסעודה.

טעות שלישית: "חגים מדרבנן פחות חשובים." ההפך. חכמים הקפידו בהם מאוד, ובפרסום הנס של חנוכה ובקריאת המגילה מקפידים במיוחד. מי שאין לו כסף לנר חנוכה, חייב לדאוג להשיג אותו (שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרעא, סעיף א). גם נשים חייבות בנר חנוכה ובקריאת המגילה, כי גם הן היו באותו הנס.

בשורה התחתונה

פורים וחנוכה הם חגי החכמים. פורים מלמד לראות השגחה מאחורי הקלעים, ומצוותיו מחברות בין שמחה לנתינה. חנוכה מלמד שגם אור קטן דוחה הרבה חושך, ושהזהות היהודית שווה מאבק.

שניהם מזכירים שגם היום, כשאין נביאים, הסיפור של עם ישראל ממשיך, ויש לנו תפקיד בו: להדליק נר, לתת לעני, לשמח חבר, ולהודות.